בשבת שעברה התחלתי כדרכי לתת את הדעת על הטור הזה, לאסוף ולבדוק נתונים היסטוריים ואקטואליים ולבנות (בראש) תזה נגישה ואמינה. בעצם החלטתי להתעלם, לפחות לשבוע אחד, מפרשת אהוד אולמרט שכן ידעתי שכל כלי התקשורת יעסקו בנושא וילעסו כל פיסת מידע אמיתית או מדומה עד לזרא. לכן שקדתי על נושא אחר לגמרי, עד שנתקלתי בתחילת השבוע במודעה ענקית, מעוצבת יפה מבחינה גראפית, שעליה היה חתום מר אבי שקד, שהציג את עצמו כ"חבר מפלגת העבודה, ממייסדי יוזמת ז'נבה". המודעה השתרעה על עמוד שלם, עלתה ככל הנראה הון עתק, והיא התיימרה להפוך את כל מחנה השלום הישראלי (שתומכיו אמונים גם על ערכים חברתיים ואזרחיים נאורים יותר) לבן-ערובה קולקטיבי של הפוליטיקאים המושחתים, שהרסו וממשיכים להרוס כל חלקה טובה שעדיין נותרה במדינה.

אחד המובנים מאליהם השגויים הוא שכל התנועות הפמיניסטיות משתייכות גם למשפחת התנועות ההומניסטיות. הבדותה הזו מקורה בבערות או בחוסר אומץ לב לומר את האמת. והבדותה הזו מזיקה, שכן היא מעניקה לנשים פמיניסטיות כוח של לגיטימציה לקידום ערכים שוביניסטים, כמו שירות נשים בצבא.

באחד הימים, אני מקווה, תקום פה "ועדת אמת ופיוס", כמו בדרום-אפריקה. היא תהיה מורכבת מהיסטוריונים ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים. תפקידה יהיה לקבוע מה באמת קרה בארץ הזאת ב-1948.

אתמול (יום חמישי) התקיימה באזור אדמות הכפר ההרוס ספוריה, ליד מה שנקרא היום "ציפורי", צעדת "השיבה" - למען זכר הנכבה הפלסטינית וזכות השיבה של הפליטים לאדמותיהם. הצעדה עצמה הייתה אירוע מעניין, שהתחיל בהליכה ביער, לכיוון האזור המרכזי בו התקיימה עצרת בה נשאו נאומים ושרו שירים. באירוע נכחו משתתפים מספקטרום רחב של דעות ומפלגות בעם הפלסטיני בישראל, החל מחד"ש והמרקסיסטים, דרך בל"ד ובני הכפר ועד דתיים וא-פוליטיים כאלה ואחרים. למעט נאום אחד שתורגם לעברית, כל האירוע התקיים בערבית, ועלי להודות כי לא הבנתי את רוב מה שנאמר - לצערי עדיין אינני דובר ערבית. לצעדה ולעצרת הגיעו אלפי אנשים, משפחות וילדים, והיא התקיימה באישור המשטרה. די בתחילתה שאלתי חבר שהגיע איתי, איך זה שהמשטרה מאשרת עצרת כזו - ועוד ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל. לא שיערתי בנפשי שבעוד מספר שעות אקבל תשובה חדה וברורה, מפי המשטרה עצמה דווקא.

ביום השואה הופיע בכיתתו של בני אביתר (י"ב בניסויי) פעיל מ"יד ושם" שהדגיש במסר שלו בעיקר את מוטיב הנקמה. הוא הביע פליאה כיצד לא נקם העם היהודי בגרמנים, לא שרף כנסיות ולא אנס נשים. מדבריו קשה היה להבין האם התכוון להרים על נס את מוסריותו המופלגת של העם היהודי, או להביע צער על הכנסיות שלא נשרפו ועל הנשים שלא נאנסו.

אינני לוקה באשליות לגבי האיש ברק אובמה. ברור שהוא ומפלגתו מייצגים את האינטרסים של קבוצה פוליטית הנשלטת על ידי אותם התאגידים שקובעים הרבה מאד בשתי המפלגות הגדולות בארה"ב.

חואן אוו מוראלס איימה הוא מנהיג יוצא דופן. כמנהיג איגוד איכרים שמאלני ממשפחה אינדיאנית ענייה, הוא כמעט מת ממכות שספג על ידי שוטרים. הוא צבר פופולאריות שהדאיגה את השלטונות לאחר שנבחר לפרלמנט הבוליביאני כבר ב1997 מטעם "חזית השמאל" בהנהגת המפלגה הקומוניסטית הבוליביאנית, ולכן הודח מתפקידו על ידי הממשלה הימנית ב2002. אך בסופו של דבר, ממשלת הימין הופלה במהפכה עממית, ובסוף 2005 מוראלס הפך לנשיא האינדיאני הראשון בבוליביה בראשות "התנועה למען סוציאליזם" (MAS). מאז הוא הצליח להכעיס את ממשלת ארה"ב והתאגידים הבין-לאומיים פעמים רבות: הוא נאבק בהסכמי הסחר החופשי שארה"ב ניסתה לכפות על האזור, יצר ברית קרובה עם קובה וונצואלה, ביטל תוכניות להפרטות, קידם רפורמה אגרארית והלאים מספר תעשיות, בעיקר מתחום האנרגיה והמכרות. ביום הראשון לכהונתו הוא חתך את משכורתו בחצי, ומאז הוא מקדם את זכויות האיכרים האינדיאנים העניים אשר היוו רוב מופלה לעורך ההיסטוריה של המדינה.

גילוי נאות (שוב): אני צרכן מושבע של אורז, והזן הפרסי הוא הבסיס העיקרי למזון שאני מבשל וצורך. לכן אני קורא בעניין רב את כל הידיעות והניתוחים שבאים להסביר, לעתים גם להצדיק, את העלייה המטורפת במחיר האורז "בשווקים העולמיים" וגם אצלנו. הפעם ירגיש הצרכן הישראלי בצלחתו את מחיר הגלובליזציה ואת ההשלכות של תהליכים המתרחשים במקומות רחוקים יחסית שיכולים להשפיע מאוד על אורח חיינו היום-יומי.

יום העובד הבינלאומי, ה-1 במאי, הוא המועד מתאים כדי לערוך ולו סיכום ביניים על מצבם של העובדים בישראל. האם מצבם הורע? או אולי מצבם השתפר? במדינת 19 המשפחות, השאלה הזו מיותרת. ככל שריכוז ההון גובר, בעזרתן של ממשלות ישראל האדיבות, כך פוחת חלקם של העובדים בעוגת ההכנסות. כאן נוצר פרדוקס מעניין: העובדים, כל העובדים, נושאים על גבם בעול הייצור, הייצוא, השירותים, החינוך, הבריאות... אם להסתמך על הנתונים המתפרסמים על ידי בנק ישראל ומשרד האוצר, עבודה זו נושאת פרי. כל האינדיקאטורים הכלכליים רק משתפרים עם השנים. אבל העובדים לא מקבלים את התמורה ההולמת לעבודתם. איך מתמודדים עם הקיטוב בהכנסות – ולאו דווקא של העובדים העניים ביותר –אלא של כלל העובדים מול המעסיקים? באמצעות הכלים העומדים לרשות העובדים: שביתות, סכסוכי עבודה ועיצומים. אין דרך אחרת לחלוקה הוגנת יותר של עוגת ההכנסות. וזה לא סוד. מעיון הנתונים שפורסמו על ידי משרד התעשייה והמסחר (פעם היה כאן משרד העבודה, זוכרים?) עולה כי במהלך 2007 התקיימו במשק 30 שביתות, שגרמו לאובדן של למעלה מ-2.5 מיליון ימי עבודה. בשביתות השתתפו 386 אלף שובתים, זאת לעומת 35 שביתות שהתקיימו ב- 2006, בהן לקחו חלק 125 אלף שובתים. בשנת 2007 אבדו למשק כ-2.5 מיליון ימי עבודה, לעומת 136 אלף בלבד ב-2006 וכ-250 אלף ב-2005. במילים אחרות, בשנה שעברה שבתו שניים מעל עשרה עובדים, פי שלושה לעומת השנה הקודמת. השביתות היו מעטות יותר בשנה שעברה, אך ארוכות הרבה יותר, בייחוד השביתות במערכת החינוך: המורים העל-יסודיים והמרצים הבכירים באוניברסיטאות. בשנה אחת מספר ימי השביתה עלה ביותר מ-1700 אחוז!

ההכנות למלחמה עם סוריה מתקדמות בקצב סביר. עם עליונות הכוח הצבאי של ארה"ב, תכנון הצד הלוגיסטי-טכני של המתקפה לא יהווה בעיה. אבל, מאחר שהאתגר הוא פוליטי מעיקרו, בוש ועוזריו הנאמנים צריכים להתחיל לעבוד על "עילת" המלחמה. אם תעקבו אחר כותרות העיתונים תגלו איך עושים זאת.