כמה מחברי לדעה (בדרך כלל) התבטאו בבוז מוחצן על הנטייה הבולטת בתקשורת שלנו לעסוק ביחסו של הנשיא הנבחר ברק אובמה למדינת ישראל. המונח "גישה קרתנית", שבא להוקיע את צרות אופקינו לעומת הפרשנים הפוליטיים שהם אנשי העולם הגדול, הופיע במאמרים והושמע בנחירה מתנשאת בתקשורת האלקטרונית. בכל זאת אני מעז לומר כאן, שהעיתונאים הליברלים טועים מאוד בהתייחסות שלהם. יש בה פגם עקרוני ברור וחד-משמעי: הפוזה האליטיסטית, שהיא לעתים תכופות מדי כוזבת ומעושה, ממאיסה אותנו העיתונאים על הציבור. אם יש לנו יומרה להשפיע לא רק על קבוצת ההתייחסות שלנו, עלינו להיות ערים לא רק לתוכן אלא גם לסגנון ולטון הדיבור. אישית אני לא מוכן להתפשר על אפס קצה של הברה בנושאים הרעיוניים והמוסריים, אבל לא רואה את עצמי נעלה לעומת האנשים שעליהם אני כותב. כל עיתונאי אנגלי, גם בכלי התקשורת המובחרים באנגליה שעוסקים באורח מסורתי בנושאים גלובליים רחבים וחובקי עולם, הקדיש מקום רב ליחסו של אובמה לבריטניה בפרט ולאירופה בכלל, ועל ההשלכות של בחירתו על מדיניות החוץ והפנים של כל מדינות האיחוד האירופי. איש לא ראה בהתמקדות הזאת בנושאים בריטיים משום "קרתנות".

תמונה ראשונה: 1996. מגרש הכדורגל הקטן, שדה בוקר.

יום אחד, בצהרי היום, רצחו לנו את המגרש.

עמדנו שם סביבו, חיוורים ומשותקים, כשהדחפורים החלו לחפור בחלקת הדשא הקטנה, ולא ידענו מה לומר.

הבור הלך והעמיק, וכל מכה נוספת של הכף באדמה שרטה לנו את הלב כמו אלף אגרופים. שבע-מאות בעיטות. מאה סטירות...

פתאום החל דודי לצעוק. "מה פיתום??" קרא בקול דק ובכייני, ורקע ברגליו בתסכול "מה אתם עושים? אין לכם זכות! זה המגרש שלנו!! איפה נשחק עכשיו"?

שלום ישראל. אם יש מישהו שעדיין מטיל ספק בעובדה שישראל היא המקום בו הכל אפשרי, שעדיין שואל את עצמו אם חלומם של אבותינו המייסדים חי וקיים, שעדיין תוהה על כוחה של הדמוקרטיה שלנו, הלילה קיבלת את התשובה.

זאת תשובה שניתנה על ידי תורות ארוכים, שהשתרכו ליד בתי ספר ובתי-כנסת ומסגדים במספרים שטרם נראו כמותם, על ידי אנשים שחיכו שלוש וארבע שעות, רבים מהם בפעם הראשונה בחייהם, משום שהאמינו שהפעם חייבת להיות שונה, שקולותיהם יכולים להביא את השינוי. זאת תשובה שניתנה בידי צעירים וזקנים, עשירים ועניים, דמוקרטים ורפובליקאים, ערבים, יהודים, מזרחים, אשכנזים, מהגרי עבודה, הומוסקסואלים, סטרייטים, נכים ושאינם נכים. ישראלים ששיגרו מסר לעולם: מעולם לא היינו רק אוסף של יחידים או מדינה יהודית מופרדת מזו הערבית. אנחנו, ותמיד נהיה, מדינת ישראל – מדינה דו-לאומית.

הבשורה הגדולה של "עיר לכולנו" ודב חנין היתה הצעה לדמוקרטיה השתתפותית רדיקלית - כזאת שבה ועדי שכונות מקבלים תקציבים ואחריות, ומשתתפים בפועל בקבלת החלטות. נראה שזו אחת הסיבות לכך שאנשי שמאל מוכרים פטרו את ההתארגנות כטרנד חולף ושטחי

בבחירות לראשות עיריית תל אביב ולמועצת העיר זכו רשימת "עיר לכולנו" וד"ר דב חנין, העומד בראשה, להישג מרשים. חנין זכה ב-34.32 אחוזים מקולות הבוחרים, אך הפסיד לרון חולדאי, שגרף 50.69 אחוזים. רשימת "עיר לכולנו" היא כרגע הרשימה הגדולה ביותר במועצת העיר, במשותף עם רשימת "תל אביב אחת" של חולדאי, ואפילו זכתה ליותר קולות ממנה בבחירות (20,605 לעומת 19,603). גם את מספר הבוחרים הגבוה יחסית - כ- 120 אלף, יותר מפי 2 מהבחירות הקודמות - אפשר לזקוף בעיקר לזכות זריקת המרץ שנתנו חנין ו"עיר לכולנו" לבחירות המקומיות.

רוח חדשה ומעודדת נושבת במישור הפוליטי של הארץ, הרוח העממית הדמוקרטית והצעירה של "עיר לכולנו".

ההישגים של "עיר לכולנו - בראשות דב חנין" בבחירות לעירית ת"א-יפו אין להם תקדים בהיסטוריה הישראלית. "עיר לכולנו" החלה ללבוש עור וגידים לפני פחות משנה, היא הוקמה כתנועה שמאגדת בתוכה ארגונים ופעילים העוסקים בהגנה על האינטרסים העממיים והציבוריים במובן האנטי-קפיטליסטי. היא התפתחה כתנועה דמוקרטית והצליחה לפתח עקרונות ארגוניים ייצוגיים המושתתים על הקשר שבין הפעילות בשטח של הפעיל בתנועה, לבין זכותו לבחור ולהיבחר למוסדות התנועה ולרשימת מועמדיה בבחירות לעייריה.

27 באוקטובר 2008

כאשר צלצלה אלי מריד מגווייר (Mairead Maguire) כלת פרס נובל לשלום מצפון אירלנד וביקשה ממני להצטרף להפלגת המשלחת ההומניטרית מלרנקה (קפריסין) לעזה במטרה לשבור את הסגר הישראלי ולהביא תרופות לעיר הנצורה, השבתי בחיוב ללא היסוס. זהו המשט השני לעזה, לאחר הראשון שהגיע באוגוסט.

אני מתנגד לסגר על עזה מאחר ומדובר בענישה קולקטיבית על מיליון וחצי תושבים, בהם תינוקות, ילדים, נשים וזקנים שלא לדבר על החולים שהסגר מונע מהם תרופות, אוכלוסיה חפה מכל עוון ופשע, שסובלת על לא עוולה בכפה. לכן לא היה לי כל קושי להיעתר להזמנה ולהיות חלק מהמשלחת הבינלאומית. ראיתי חשיבות להשתתפותי גם מכוח היותי עיתונאי, שחובתו המקצועית לדווח ממקומות אליהם אין למרבית בני האדם נגישות.

"ילדים שהיו שם עוד יספרו לילדיהם שהם היו בגרנט פארק בשיקגו ושמעו את נאומו המדהים" – כך אמרו הפרשנים. מייקל מור, בימאי הסרטים הידוע, התעורר ליום חדש, למציאות חדשה ולתקופה חדשה. "צבטו אותי" אמר, "שאדע שזו מציאות". אמריקה באופוריה.

ואכן בחירת נשיא שחור ראשון באמריקה, ארץ שנבנתה בזיעת אפם של עבדים שחורים משך מאות שנים, הייתה אירוע גדול שלא נודע כמוהו עד היום.

אין לי פטור מגילוי נאות, מיידי: הצבעתי בעד מרצ למועצת העיר ושלשלתי גם פתק צהוב של דן בירון. גם עכשיו נדמה לי שזה היה צעד נכון, וניצחונו המרשים של ניר ברקת לא משנה את התחושה הזאת. היה חשוב מאוד להבהיר לברקת שתומכיו מהימין הסהרורי הרחיקו אותו מהציבור הנאור בעיר, ושההחלטה שלו להסתופף בצלם של הרבנים מרדכי אליהו וחיים דרוקמן עלתה לו ביוקר. ניצחונו אולי הושג בזכות הברית האפלה שלו עם הגרועים שברבני היהדות הדתית-לאומנית, אבל יש בעיר כוחות שיאבקו נגד הדרך הזאת.

מה הייתה העצרת היהודית-ערבית הגדולה בתולדות המדינה?

בכוונה אני אומר "עצרת", לא הפגנה או תהלוכה, אך עדיין נותרו מועמדות רבות לתואר, שכן עצרות כאלה נערכות כמה פעמים בשנה: ב-1 במאי, ביום האדמה, ביום הזיכרון לטבח בכפר קאסם ועוד.

הבה נצמצם את השאלה שוב ונשאל: מה הייתה העצרת היהודית-ערבית הגדולה בתולדות המדינה שלא לציון מועד מסוים ולא ביישוב ערבי? כעת התשובה פשוטה: עצרת השלום ב-4 בנובמבר 1995, שבסופה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין.

כעת אני רשאי להוסיף שגם אם נסיר את ההסתייגויות הרבות שהצבתי, גם אם נדבר בפשטות על האירוע היהודי-ערבי הגדול ביותר בתולדות המדינה, תהיה עצרת זו אחת המועמדות הרציניות.

בשלב מוקדם של מערכת הבחירות, כתבתי לחברים שלמרות שאובמה אינו איש שמאל חייב השמאל בתנאים הנתונים לתמוך בו ולראות אותו בתור המועמד של השמאל. בבחירות של 2008 לא היה מקום לחלום על מאבק רציני מצדה של מפלגה שלישית.