בקיץ האחרון פגשתי את שגריר ישראל בשוודיה, צבי מזאל. היה זה באחד מאותם שבועות שבהם דיווחו העיתונים מדי יום ביומו כיצד מעגל האלימות בין ישראל והפלסטינים מתרחב והולך ללא שום תוכנית שלום חדשה כזו או אחרת. הסכמנו שהמצב בלתי-נסבל, אך ההסברים שהיו לנו לגבי הסיבות לכך היו, בלשון המעטה, שונים באופן קיצוני.

הדבר נעשה ברור כאשר השגריר טען שהפלסטינים לעולם לא יכירו בישראל, מכיוון שהם בעצם רק רוצים לחזור ליפו ולחיפה ולזרוק את היהודים לים. ישראל מוכרחה לכן להשתמש בכל האמצעים ההכרחיים על מנת להמשיך ולשלוט בפלסטינים לנצח.

השגריר דיבר באופן רגשי ובהרחבה על הקורבנות הרבים של פיגועי ההתאבדות. הוא דיבר על פחדם של הישראלים, על חוסר הביטחון הגדול לנוכח העתיד, וזה נשמע סימפטי ונהיר. הוא לא דיבר על הכיבוש, על ההתנחלויות ועל הקורבנות הפלסטינים הרבים, דבר שדחה והדהים אותי. בתגובה, נתן לי השגריר להבין שעמדתי נובעת מכך שהאירופים - והשוודים בפרט (כולל אנשים כמוני) - קיבלו תמונה מעוותת של הסובב והמסובב בקונפליקט הזה, הנובע מכך שפיטמו אותנו פחות או יותר בדעות קדומות אנטישמיות.

השגריר אף טרח להזכיר בהזדמנות זו שבתנאים אלו הוא אפילו לא שוקל בדעתו להיות דיפלומט "נחמד וחייכני" בעתיד. במידת הצורך הוא גם יכול להיות (...) לא דיפלומטי. נטייתו להופעות מעין זו התגלתה כבר, כאשר הוא העלה בהופעה טלוויזיונית את ההשערה שקרל גוסטב, ראש הכנסייה הלאומית השוודית, הוא אנטישמי. הוא אף סירב להגביל את חשדו לארכיבישוף עצמו.

על רקע זה חזרתי הביתה עם רגש של מועקה עמוקה, והייתי משוכנע שהצבתו של צבי מאזל כשגריר ישראל בשטוקהולם היתה טעות דיפלומטית, ומישהו במשרד החוץ בירושלים יבין את זה במוקדם או במאוחר.

אם לא אז, בטוח שהיום, חשבתי בבוקרו של ה-17 בינואר, כאשר כתב גלי צה"ל העיר אותי עם הידיעה על מעשיו הלא-דיפלומטיים של השגריר מזאל בנוגע למייצג האומנותי "שלגייה וטירוף האמת".

טעיתי בשני המקרים. הצבתו של מזאל לא היתה טעות, הופעתו הלא-דיפלומטית במוזיאון ההיסטורי לא היתה תאונת עבודה, והטענות חסרות-השחר נגד השוודים והאנטישמיות שלה נבעו מאמונה שרק חיפשה תואנות.

זה נעשה ברור כאשר ראש הממשלה אריאל שרון נתן לעולם להבין, יום לאחר הסערה התקשורתית הבינלאומית, שהוא התקשר מיד לשגריר והודה לו, מכיוון שנעמד אל-מול "האנטישמיות הגואה". מלבד זאת, הוא הבטיח לו את תמיכת הממשלה ל"הריסת יצירת אומנות שמהללת מחבלים מתאבדים".

צבי מזאל רק מילא את תפקידו, ולדעת שולחיו הוא עשה זאת היטב.

על איזה תפקיד מדובר? בוודאי שלא על מחאה נגד יצירת אומנות אנטישמית בתערוכה, שמומנה על ידי הממשלה השוודית. שכן, אי אפשר לזהות אף פרט אנטישמי ביצירה זו, גם לא קריאה ל"רצח יהודים". אפשר לפרש טרוריסטית מתאבדת בים של דם בדרכים רבות. תארו לעצמכם שאת מקום הפורטרט הצף של הנאדי ג'רדאת דמוית-המלאך היה תופס פורטרט של אריאל שרון. אז היה ברור שבריכה של דם אינה מחמיאה למי שצף בה.

עד כמה שאני יודע השגריר לא מצא לנכון לראות את העבודה לפני שהחליט להשתמש באמצעים לא-דיפלומטיים. לעבודה עצמה כמעט ואין קשר למה שקרה. שכן תפקידו של השגריר, שאותו הוא מילא לשביעות רצונם של הממונים עליו, היה לצאת לתקשורת ולהגן על ממשלת הימין הישראלית, על ממשלה שמהססת פחות ופחות להשתמש או לנצל את טענת האנטישמיות, על מנת ולהצדיק מדיניות של כיבוש, של דיכוי ושל השפלה, שנעשית אלימה מדי יום. כל רמיזה, ולו הזעירה ביותר לכך, שלטרוריסטים מתאבדים יכולים להיות מניעים אחרים מאשר שנאה בלתי-מתפשרת ליהודים, היא בבחינת סכנה למדיניותה של ממשלה זו, ומכיוון שכך היא מטרה לגיטימית להתקפות לא דיפלומטיות.

אני לא רוצה להתחמק. הממשלה השולטת כיום בישראל היא ממשלה של קיצונים לאומניים. היא אמנם נבחרה באופן דמוקרטי, אבל אין עובדה זו משנה מאום. לממשלה זו אין שום כוונות להשיג שלום צודק ובר קיימא. מטרתה היא שמירת הדומיננטיות הצבאית והפוליטית וייצובה לנצח נצחים. ומכיוון שכך, היא אינה מהססת לעשות טריוויאליזציה של המושג אנטישמיות.

אם שגריר ישראלי קורא לארכיבישוף השוודי אנטישמי, ואם הוא מכנה יצירה של אמן יליד ישראל כקריאה לרצח יהודים - כיצד נקרא לקבוצות ולאנשים ששונאים יהודים בגלוי, שמשתמשים בסטריאוטיפים אנטישמיים וקוראים בפומבי לאלימות נגד יהודים?

זהו הרקע החמור של הדברים, שהתרחשו זה עתה: ממשלה בישראל מחזקת ומנצלת את הפחד מאנטישמיות, על מנת לקדם מטרות פוליטיות עצמיות; ממשלה בישראל הופכת את חייהם של כל היהודים בעולם למסוכנים יותר, מכיוון שהיא זועקת "זאב, זאב" לעתים קרובות כל-כך ובאופן רם מדי. אף אחד לא יזדעק עוד, כאשר יגיע זמן שבו אותו זאב יבוא.

כרגע נוצרת הדדיות איומה בין ההסלמה של הקונפליקט במזרח-התיכון לבין התגברות הפעולות והלכי-הרוח האנטישמיים. האחריות לאנטישמיות המתגברת נמצאת, כמובן, בידיהם של האנטישמים עצמם, לא מעט אף בידי המנהיגים המוסלמים, שלא היו בעלי תבונה ויכולת מספיקה להילחם בלידת התופעה אצל מוסלמים צעירים וזועמים.

אך האחריות הכבדה לניצול השיטתי של הפחד מפני האנטישמיות, במטרה להגן על מדיניות בלתי-ניתנת להצדקה, מוטלת על ממשלת ישראל - ועל כל אלה שלוקחים חלק בשימוש של "זאב, זאב" - שימוש מחושב היטב מבלי לחשוב על התוצאות.

* הכותב נולד ב-1948 להורים יהודים-פולנים ניצולי שואה. בעברו התגורר זמן רב בישראל ובארה"ב; כיום הוא פובליציסט בשוודיה. ספרו "הארץ האבודה" על ניסיונו עם הציונות ועם ישראל הופיע בהוצאה היהודית Jüdischer Verlag ב-1988 (בשפה הגרמנית). מאמר זה התפרסם בעיתון הלאומי המוביל של גרמניה זיד-דוייטשה צייטונג Süddeutsche Zeitung, במינכן. תירגם: צפריר כהן.

  גרסה להדפסה |   שלחו לחבריכם |   הוסיפו למועדפים