השבוע נמסר שאורי יוגב עומד לפרוש מתפקידו. זו לא בדיוק פרישה. האיש שכונה "האידיאולוג של נתניהו", "איש הממשלה החזק בכלכלה", ואף "המביא והמוציא מלשכת ראש הממשלה", לא בדיוק פורש. הוא עוזב את תפקידו הרשמי: "יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה", אבל נשאר בעסקים. עסקיו הפרטיים, כמובן.

יוגב הוא-הוא הסמל של דור הפקידות הכלכלית הבכירה החדש. פעם, כיהן מנכ"ל אוצר במשך 13 שנה רצופות (בין השנים 1969-1956) שקראו לו יעקב ארנון. ארנון ראה את עצמו כ"משרת ציבור". עם פרישתו, ובמשך שנים רבות, הקדיש את חייו לקידום השלום עם הפלסטינים. אחריו, כל הפקידות הבכירה החליטה שהשירות הציבורי אולי מבורך, אך לזמן קצר וכקרש קפיצה לעולם העסקים. עם פרישתם, לאחר מספר מועט של שנים, הם "עשו לביתם". בעשור האחרון, מי שמכהן בתפקידים הרמים במשרדים הכלכליים, עושים זאת על בסיס "כסאות מוסיקליים", קרי: כאשר מתפנה כיסא, הפקיד בכיר שמתיישב בכיסא הפנוי בא מהמגזר העסקי. ברגע שהוא מפנה את כיסאו; הוא נתפס על ידי איש עסקים אחר. יוגב הביא את השיטה לשיאים חדשים: הוא כיהן בתפקיד מאוד מרכזי בעיצוב המדיניות הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל, אבל המשיך לכהן כיו"ר חברה עסקית (ולא מדובר במכולת שכונתית), העוסקת במים ושמה "ווייטווטר". בריאיון ארוך שהעניק השבוע למוסף הכלכלי של "הארץ", אמר יוגב ש"זהו שירות המילואים שלי".

מסוק של חיל האוויר הישראלי התרסק ברומניה כאשר התנגש בצלע הר בהרי הקרפטים. 4 טייסים ושני מכונאים ישראלים וכן משקיף רומני היו במסוק. בשעת כתיבת שורות אלו הם בבחינת נעדרים, אולם דוברי הצבא מניחים שכולם נספו. כל ערוצי הטלוויזיה הישראלי קטעו את התוכניות ועברו ביום האירוע למתכונת "שידורי מלחמה". שלוש התחנות, הערוץ הממלכתי ושני הערוצים המסחריים, נכנסו לפטפטת זהה, כל תחנה מצאה לה קצין בכיר שלא יכול היה לומר הרבה, כי לא ידע יותר מהשדרים והכתבים הצבאיים, וכולם משכו זמן מלאכותי וחזרו על עצמם שוב ושוב.

מה יש למסוק ישראלי לחפש ברומניה?  האם מרחבי האימפריה הישראלית כבר לא מספיקים שיש להרחיק לרומניה?

המידע המשמעותי הגיע הפעם דווקא מדובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, עמיתי לשעבר ב"על המשמר", שאמר בהודעה לעיתונות כי מדובר באימונים לקראת מלחמה, תרגול טיסה באזור לא מוכר.

לא נשאר לי זיכרון רציף מהלילה והבוקר הזה באל-ערקיב. נראה שטוב שכך. נותרו רק תמונות של סיפור מחיקת הכפר. סיפור של רוע. כמו להסתכל בקליידוסקופ שכל תמונה בו היא תמונת זוועה.

לילה. אנחנו מגיעים לאל-ערקיב, כפר צפונית לבאר שבע. בין האוהלים והבתים מתרוצצים אנשים ובעלי חיים. מתח כבד באוויר, ושאלה אילמת בפניהם של כל המארחים שלנו-יבואו או לא יבואו?

עוד תמונה

לפנות בוקר. חשוך. 8 - 9 צעירים מהכפר רוקדים ושרים ליד מדורה בוערת. עוד מדורות בוערות על כל הגבעות מסביב, זורקות עשן שחור של צמיגים בוערים לשמיים השחורים ממילא. מזהירות, מתריעות על סכנה. יבואו או לא יבואו?

אהוד ברק הוא האחראי העיקרי לאסון חיל האויר בקרפטים, כפי שהיה האחראי העיקרי לאסון צאלים כשהיה רמטכ"ל. שני אסונות אלו הם תוצאה בלתי נמנעת של המגלומניה השולטת בו ובעילית הביטחונית הישראלית, לפיה ישראל היא מעצמה צבאית היכולה לנהל עימותים עם מעצמות אזוריות כמו עירק של סדאם חוסיין או איראן של ימינו.

למעשה, ישראל היא כמו השועל במשלי קרילוב, שחדר לכרם דרך חור בגדר ומילא את בטנו בענבים. הבטן התפוחה מונעת ממנו לצאת חזרה דרך אותו חור ובלי שיצום ויוותר על כל מה שזלל לא יוכל לצאת מהכרם.

ישראל מסרבת לוותר על השטחים הכבושים הן מסיבות אידיאולוגיות-משיחיות והן מרדיפת בצע. כדי לשמור על שליטתה בשטחים הכבושים וב-2.5 מיליון פלסטינים שהפכו נכבשים היא נאלצת להתמודד כל העת מול הסביבה המשתנה התובעת את שחרור הפלסטינים. הזמן פועל נגד ישראל. מעמדה של בעלת בריתה היחידה, ארצות הברית, נשחק כל שנה, ותוך כמה שנים היא לא תוכל לעמוד מול רוסיה, סין, איראן ורוב מדינות העולם השלישי. יסוד איתן בביטחונה, מצרים, עומד ללכת בעקבות איראן של השאה הפרסי ולהפוך למדינה מוסלמית קנאית כמו איראן. כל המומחים של היום לא רואים את הנולד בדיוק כפי שלא ראו מה קרה בפרס-איראן של שנות ה-60.

לאחרונה נשלח אלי ביטאון סיעת מרצ בהסתדרות, שיצא במתכונת חדשה של 32 עמודי כרומו צבעוניים. קודם כל אדגיש שאני מברך על עצם הוצאת הביטאון, אבל דעתי קצת שונה בקשר לתכנים שלו, ובייחוד לנקודה אחת במסגרתם.

מתוך 16 כתבות בבטאון לא פחות מחמש - כלומר כמעט שליש – תקפו את קיומו של ארגון "כוח לעובדים". מהם אחת שהוקדשה רק לנושא זה (ובמסגרתה הותקף מי שאמר בחצי-פה שאולי קיום הארגון אינו נורא כל-כך). ועל  מה יצא הקצף? על כך שקיומו של "כוח לעובדים" מפצל כביכול את העובדים למספר ארגונים ומחליש את מאבקיהם, על כך שמדובר בארגון קטן של כמה אלפי חברים ללא יכולת לנהל מאבקים גדולים או כלל-ארציים ועל העובדה שעד היום הוא השיג רק הסכם קבוצי אחד.

גם אחרי שקראתי בקפידה יתרה כמעט כל מלה בעיתוני סוף השבוע שעבר ובתחילת השבוע הזה, לא למדתי הרבה דברים חדשים על יו"ר חוץ והביטחון ח"כ צחי הנגבי, למעט מאמרו המרתק ומרחיב הדעת של בועז אוקון ב"ידיעות אחרונות". אבל כרגיל במקרים כאלה, למדתי המון על הכותבים, על הסביבה החברתית שבה הם פועלים וגם על הערכים שהם ספגו במהלך חייהם. ניתן אולי לאתר מגמה של מנוס מהצדקנות, שהיא גרועה בהרבה מהצדקנות עצמה.

אריך פרום, מחבר "מנוס מחופש", לא חלם על שימוש כזה בכותרת הספר שלו, אבל הזמנים השתנו. בשנים האחרונות אילפתי את עצמי לקרוא בין השורות, ולעתים קרובות מאוד הקריאה היא מעניינת הרבה יותר מאשר הטקסטים עצמם. אם בשנות החמישים שררה כאן נאיביות מהולה בהתפעמות מעצם הקמת המדינה, מוסדותיה וצבאה, הרי בשני העשורים האחרונים ניכרת אכזבה מהחזון, שגם היא עברה תמורות ומהפכים. חושפי השחיתות עד לפני שנים אחדות חשו, שהם נלחמים על עצם מהותה וצביונה של החברה הישראלית והם גילו נכונות די אמינה לעלות על בריקדות, ובלבד שהשרים והשועים של ימינו יחקו את מידותיהן הצנועות של מנהיגי דור המייסדים. אבל הכניעה ההדרגתית לאתוס הניאו-ליברלי והקלוויניזם שהתלווה אליו, הביאה את התקשורת להארה (כוזבת, לדעתי) שטמון קסם עצום בחזקים, במצליחנים, בתחמנים, בכל אלה שעומדים במה שפרשני הכדורגל מכנים בשם "מבחן התוצאה".

היה מעניין ביום שני האחרון בבית התנועה הקיבוצית בתל-אביב, כי ביום שני ערכה המכללה החברתית-כלכלית כנס תחת הכותרת "ריכוזיות ההון בישראל והאיום על הדמוקרטיה". היה מעניין עד מאוד, ובמרכז הדיון עמדה אחת הסוגיות החשובות שבין כלכלה, חברה ופוליטיקה או בין הון לשלטון. חרף העובדה שהיה מאוד מעניין, הכנס זכה לסיקור עיתונאי מזערי. רק הדה-מארקר של "הארץ" העניק לו את הכבוד הראוי לו. יתר כלי התקשורת, המחוברים היטב לקבוצות בעלי ההון, לא טרחו ולא פרסמו ולו משפט אחד מתוך הכנס – שהיה עתיר כותרות.

"התמנון" - זה השם המקורי שהעניק קונסטנטין קוסנקו, מחטיבת המחקר של בנק ישראל, לעבודתו אשר הציג בכנס אודות המשפחות השולטות במשק והסכנה בריכוזיות שהן מייצרות. לדבריו, כל משפחה שכזו היא כמו תמנון ששולח זרועות לענפי משק שונים. בנוסף, הבעלויות הצולבות בין המשפחות השולטות במשק מעצימות את תופעת הריכוזיות משום שפוטנציאל התיאום ביניהן גדל.

קוסנקו ערך את המחקר של בנק ישראל בנושא הקבוצות העסקיות השולטות במשק והשפעתן ברמת הפירמה והמשק הלאומי. לדבריו, "העובדות מצביעות על רמת ריכוזיות גבוהה מאוד במשק". על פי המחקר, מספר בעלי העניין בשוק הישראלי קטן ומגיע לכ-1,700 איש המחזיקים ב-650 חברות ציבוריות. 22 קבוצות עסקיות שולטות במחצית מהשוק (לא כולל את חברת טבע). 10 משפחות גדולות שולטות בכ-30% מהשוק. הקבוצות הגדולות מחזיקות ב-50% מהשוק הפיננסי וב-70% מתחום השירותים והמסחר במשק. לדבריו, יש מאחוריהן חיפוש אחרי כוח פוליטי ולובינג, ויש פגיעה בתחרותיות כי שווקים פנים קבוצתיים מועדפים על פרויקטים אחרים.

1968 היתה שנה חשובה מאוד בהיסטוריה האמריקאית בת זמננו. באפריל נרצח מרטין לותר קינג הבן, ביוני נרצח רוברט קנדי; שביתות פועלים פרצו ברצף, מרידות סטודנטים התפשטו בקמפוסים; הפגנות סוערות במחאה על רצח קינג ולמען זכויות אזרח, ופעולות מחאה נגד המלחמה, פוזרו על ידי המשטרה באלימות גוברת והולכת. עתירות שהוגשו לבית המשפט העליון בניסיון לערער על חוקיות המלחמה נדחו על ידו, אולם תנועת ההתנגדות למלחמה, שהמשיכה לגדול חרף המאמצים הממסדיים לדכא ולרסק אותה, ציינה לזכותה בקיעים ראשונים בתמיכת הציבור במלחמה. בסוף אותו קיץ, באווירה של מרי אזרחי ובתחושה קשה שהרפובליקה עומדת על סף התפרקות, התכנסה ב"תיאטרון הרעיונות" בניו יורק קבוצת אינטלקטואלים בולטים לסדרת דיונים בכותרת "הדמוקרטיה: האם יש לה עתיד?" בין המשתתפים היו חנה ארנדט והרברט מרקוזה. אליזבת יאנג-ברוהל, המספרת על המפגש הזה בביוגרפיה שלה על ארנדט*, כתבה, שמרקוזה, שהיה פסימי ביותר, טען שלדמוקרטיה האמריקאית אין לבטח הווה, וכי החברה האמריקאית נעשית בלתי שפויה באופן מחמיר והולך. ארנדט היתה אופטימית ממנו, אף שבאותו הזמן חשבה לבלות כמה חודשים בשנה בשווייץ. 

לאחרונה מישהו דוחף להכרעה אלימה בסכסוך רב השנים בין הבדואים בנגב לבין המדינה. נשמעים כאן קולות של צונאמי חדש מתגלגל לעברנו, זהו כבר "עליהום" רבתי, נגד הבדואים באשר הם. כל יום צצות להן עמותות מתנחלים הפועלות נגדנו, כגון "רגבים". הפרקליטות יוצאת נגד אקדמאים ש"משתפים" פעולה עם הבדואים. נראה כי מתחיל לבצבץ קמפיין מתוזמן לעקירת הכפרים "הבלתי מוכרים".

הקמפיין אינו מפתיע, היו כמותו בעבר. אבל בניגוד לעבר, משמיצינו לא מסתפקים הפעם במתקפה נגד ה"פלישה" לשטחי "הלאום". המתקפה יוצאת חוצץ גם נגד רשויות המדינה: נטען, כי זו "חילקה קרקע בנדיבות ואפשרה לבדואים לעשות ככל העולה על רוחם".

איפה הבדואים בשיח הזה? לא מפתיע לגלות כי הם לא שם. השיח מתנהל בין המדינה לבין עצמה. היינו שקופים כאשר תכננו את עתידם על כפרינו. היינו בלתי נראים כאשר הפכו את בתינו ואדמותינו ואת המרחב בו חיינו מאות שנים לשדה תעופה, ליישוב ליהודים בלבד או ליער. היינו נוכחים נפקדים כאשר לא ספרו אותנו בבחירות למועצות האזוריות.

מתישהו בשנת 96' הגיע לביקור מולדת הדוד מאמריקה הארכיטיפי של מי שהיה בן זוגי באותו זמן. אותו דוד נסע בשלהי שנות השבעים לארה"ב, השתקע בניו יורק, ובעמל ובשכל בנה לעצמו הון ורכוש לא קטנים. הקים משפחה, ונשאר להגשים את החלום האמריקאי, שלמרות התעמולה וסיפורים אנקדוטליים הלך ודעך החל בשנות ה-70. התקופה היתה תקופת הבחירות לנשיאות שבהן התמודד, בין היתר, רוס פרו. למי שאינו זוכר, רוס פרו הוא איש עסקים מצליח ביותר שהיה מועמד עצמאי ולא משוייך לאחת משתי המפלגות המחליפות ביניהן את השלטון כל כמה שנים. אותו דוד הכריז בארוחת הערב שהוא יבחר ברוס פרו, היות שהלה איש עסקים, ומדינה היא כמו עסק ענק. לכן הניסיון של פרו היה עדיף בעיניו על הניסיון הנשיאותי הממשי של ביל קלינטון.

קו מחשבה זה, שניסיון בניהול עסק איכשהו מכשיר אדם לניהול מדינה או עיריה, נשמע הגיוני. היות שיש עקרונות יסוד משותפים לניהול מימסד דמוקרטי-ביורוקרטי ועסק פרטי אותם מנהלים יפעלו באופן הטוב ביותר לשימור המנגנון שאותו הם מנהלים, פועלים מתוך חשיבה רציונלית ולא מניעים אידאולוגים. גם במדינות עם ממשל דמוקרטי-מפלגתי, שם הביוגרפיה האישית של מועמד אחד פחות מרכזית מאשר בשיטה האמריקאית, ניסיון עסקי מכשיר איכשהו את הדרך לעמדות כוח ציבוריות כגון, ועד מנהל של אוניברסיטאות, דירקטוריונים של חברות ממשלתיות ועמדות כוח מרכזיות במפלגות.