ביוני 1982 הובילו יצחק רבין ושמעון פרס את מפלגת העבודה החזקה שלהם, שמנתה 47 ח"כים, לתמיכה מוחלטת בפלישה הישראלית ללבנון "כדי למגר את אש"ף". האג'נדה של שר הביטחון אריאל שרון לשנות את פני המזרח התיכון, לגרש את הסורים מלבנון ולכונן בארץ הארזים ממשלה ידידותית שתחיה בשלום עם כיבוש השטחים הפלסטיניים, היתה בלתי רשמית, אבל ידועה לכל מי שקרא עיתונים ושמע את האיש. חילוקי הדעות נסבו בעיקר על גורלה של ממלכת ירדן. פרס ואנשיו רצו ביקרו של המלך הירדני חוסיין, וחלקם אף האמינו בפשרה טריטוריאלית עם הירדנים, שתאפשר לישראל להחזיק באדמות רבות בשטחים הכבושים בלי חלק גדול מהאוכלוסייה. שרון, לעומת זאת, לא הסתיר את שאיפתו לחסל את הישות הירדנית "המלאכותית" ולהקים תחתיה את המדינה הפלסטינית. ייתכן שהוא חלם גם על עידוד חלק ניכר מתושבי השטחים לעבור לירדן אחרי הדחתו של המלך חוסיין.

אבל התוקפנות הצבאית כלפי לבנון זכתה לתמיכה כמעט כללית. רק סיעת חד"ש, שמנתה שלושה ח"כים, הצביעה אי-אמון בממשלת מנחם בגין-שרון בשמונה ליוני 1982. היו גם כמה נמנעים: חמישה ח"כים ממפ"ם, יוסי שריד ממפלגת העבודה, שולמית אלוני מסיעת רצ ומרדכי וירשובסקי משינוי הישנה. חברו לסיעה, אמנון רובינשטיין, הצביע בעד הממשלה כלומר, בעד המלחמה.

הסיפור הזה מכריע בחשיבותו בעיקר כדי להבהיר לקוראים, שהקונסנזוס מסביב לשרוניזם הקלאסי לא נוצר היום, ויש לו שורשים עמוקים בעבר הלא רחוק. השינאה האישית כלפי האיש נבעה מהתנהלותו הפראית, מחוסר המשמעת שלו, משקרנותו הכרונית (כפי שקרא לזה דוד בן-גוריון) ומשחיתותו האישית, החריגה אפילו במושגי ימינו. אבל שרון תמיד שמר על החוטים העבים, שקשרו אותו לטבורו של הממסד.

כבר בפרשת חיסול חבל ימית (1981) תחת ניצוחו האכזרי, יכלו משקיפים קצת יותר שנונים להבין שהוא נושא את מורשת בן-גוריון עוד מימי אלטלנה. מרכיבי המורשת אקטואליים מאוד בשנת 2005, כיוון שהם הפכו עתה למדיניות רשמית של הממשלה: אכזריות כלפי הערבים, הימנעות מהידברות עימם ככל שניתן, שמירה על קשר הדוק (המחייב לעתים גם ויתור על כיבושים) עם מעצמה גדולה אחת שיכולה לתת מטרייה פוליטית, כלכלית וצבאית לישראל ויד חזקה כלפי הפורשים מהמסגרת של ההסכמה הלאומית. הדימיון בין פינוי חבל קטיף לבין הפגזת אוניית הנשק של האצ"ל אלטלנה ביוני 1948 הוא עצום, ולא בכדי הוא מתבצע בידי שני הדיאדוכים האמיתיים, יורשיו הפוליטיים של בן-גוריון, שרון ופרס.

התבססות הבן-גוריוניזם בשלטון, יחד עם גלי הנוסטלגיה לשנות הארבעים והחמישים בישראל ברוב הנושאים, איפשרה לאליטות בתקשורת ובפוליטיקה לקבל מחדש את שרון אל חיקם. שרון הוא מאריונטה של ההיסטוריה ולא מחוללה. הוא הפך למכשיר של המעמד הבינוני והעליון בכלכלה, שתפס את מקומן של האליטות בתרבות ובעיתונות הכתובה, והוא מסייע לעשירים להגשים את כל חלומותיהם הכמוסים. שרון משתף פעולה עם ביבי נתניהו בחיסול האיגודים המקצועיים או בביותם, אבל נאמן יותר משר האוצר על אלה שרוצים לתאם עמדות עם וואשינגטון בכל הנושאים. כמו בן-גוריון, שרון הפך את הממלכתיות לדגל, שמאפשר למעמד המנהלים להתבסס כלכלית ולעצב לעצמו תרבות פוליטית עצמאית משלו. בעזרת פרס, הוא מחסל את כל מוקדי ההתנגדות לשלטונו, והאיום היחיד עליו הוא דווקא מהימין המסורתי העקרוני ומהמתנחלים הדתיים-לאומניים.

שרון הוא אולי זולל שטחים, אבל אין לו יחס פטישיסטי לאדמה כמו לעוזי לנדאו ולנתניהו, שגדלו על התנ"ך החילוני של זאב ז'בוטינסקי. הוא החזיר את הזירה הפוליטית הציונית לוויכוח על חלוקה, בדיוק כמו שבן-גוריון עשה בוועידת בילטמור בשנת 1942. מכאן האמביוולנטיות של האליטות הכלכליות ושל סוכניהם בתקשורת, בעיקר ב"הארץ", כלפי נתניהו. הוא התגשמות חלומותיהם בנושאי כלכלה, אבל סטיית התקן הרביזיוניסטית שלו עלולה לסכל את כל הישגיהם.

שרון היה הגנרל הצבר שחלק מהעיתונאים אהבו לשנוא בשנות השבעים והשמונים, כיוון שסטה מהדפוס השגרתי שנועד לאנשים כמוהו. עזר ויצמן היה חלק מהבורגנות היישובית, המנדטורית, ולכן קיבלו את הצטרפותו לליכוד בלי בעיות מיוחדות. שרון, לעומת זאת, היה חבר מפא"י מכפר מל"ל ואיש תנועת העבודה שערק למחנהו של בגין. יש לזכור שבין מעצבי דעת הקהל בשנות השבעים היו רבים מדור הפלמ"ח, ואליהם הצטרפו גם עיתונאים צעירים יותר שהושפעו באורח די שטחי ממסורות אסתטיות מסוימות של השמאל החדש. הוא היה בעצם דייניסט ימני, וכמו משה דיין לא בחל בשחיתות אישית ובניכוס משאבי הציבור לעצמו. שני האישים נהנו מאוד מהסלחנות של האגף הבן-גוריוניסטי החזק בתקשורת הכתובה כלפי אנשי צבא. גם פשעי המלחמה ששרון ביצע בעזה בשנת 1971, וזכו אפילו לגינוי מטכ"לי, לא הרסו את הקריירה של האיש. הורגי ערבים מקבלים לעתים מקלחת קרה מהתקשורת, אבל אחר כך מתאוששים וממשיכים בדרכם. הכלבים (אנחנו) נובחים והשיירה שלהם עוברת.

שרון ביצע את הטבח בקיבייה באוקטובר 1953, הוא רצח מאות בלי משפט בעזה בתחילת שנות השבעים, בנה לעצמו חווה עצומה בנסיבות מעורפלות וקיבל מכסות מים חריגות, בנה מאות התנחלויות בניגוד לעקרונות המשפט הבינלאומי, פלש ללבנון, הרג, פצע ואימלל עשרות אלפי בני אדם, הורשע על יד ועדת חקירה בהתעלמות שאיפשרה את הטבח במחנות הפליטים בביירות בספטמבר 1982, חולל פרובוקציה איומה בהר הבית שהביאה לאינתיפאדה הנוראית בשנת 2000, והיה מעורב בפרשות שחיתות שהיו משליכות את רוב קוראי שורות אלה לכלא בחרפה. על כך בא על שכרו: בבחירות שבהן התמודד ישירות נגד אהוד ברק על ראשות הממשלה בפברואר 2001, חודשים ספורים אחרי שגרם לאסון לאומי בהר הבית, זכה ליותר מ-62% מכלל הקולות.

שרון ניצח גם בבחירות הכלליות בשנת 2003, וקראנו תיאוריות רבות על מסע היח"צנות שלו, שהצליח לשווק לציבור הרחב את תדמית "הסבא הטוב" שהחליפה, כביכול, את איש הדמים הידוע לכולנו. אני כופר בשטויות האלה, ומוכן לכל היותר להודות בהשפעה חלקית, שולית, שלהן. שרון התבסס בשלטון כיוון שהאליטות הבינו שדווקא תדמיתו כאיש דמים תוכל לסייע לו להיבחר על ידי אנשים מהעם, שמדיניותו הכלכלית פוגעת בהם באורח שיטתי. נציגי ההון ומעמד המנהלים, כלומר אנשי שינוי, העבודה, ותומכי שרון בליכוד, ביקשו לסכל כל סיכוי למיפנה עממי במסדרונות השלטון, אפילו אם מדובר רק בחלוקת העוגה הלאומית ולא בעיצובה המחודש. הם הבינו שאנשים כמו אהוד ברק או עמי איילון לא יכולים לספק את הסחורה הזאת, וחיפשו את התגלמות הבן-גוריוניזם בתוך הליכוד. בעצם, ההתארגנות סביב שרון מאז שקיבל על עצמו לקיים יחסים הדוקים עם וואשינגטון (יש להזכיר שנחשב לכמעט מוחרם בארצות הברית במשך שנים רבות) נועדה לסכל את הגל העממי שניצח בשנת 1977, וגם להביס את ש"ס.

כך הושלם מעגל כמעט פולחני בחיי המדינה. הבן-גוריוניזם חזר, בלי המעטה הסוציאל-דמוקרטי של מפא"י הישנה, בלי הביורוקרטיה ההסתדרותית, בלי ההישגים הגדולים של ציבור העובדים המאורגן, ועם כירסום מכוון במדינת הרווחה. שרון השנוא, "הרוצח", המושחת, זוכה להגנה גלויה מצד עיתונאים כמו אמנון אברמוביץ', שירשו אולי מבלי משים את הסלחנות הבן-גוריוניסטית כלפי פשעי המלחמה של שרון כבר בשנות החמישים. כמו בשנת 1948, שרון מאוים רק על ידי הימין הקיצוני, הקיצוני עוד יותר ממנו. בכנסת הראשונה כיהנו 46 ח"כים ממפא"י ועוד 19 ממפ"ם, מחוץ לארבעה קומוניסטים ועוד 5 ח"כים מתונים מהמפלגה הפרוגרסיבית. האגף הזה חיסל את עצמו בהדרגה, ו"מתוני" שנת 2005 אינם מייצגים עוד את ציבור השכירים המאורגן. את שירי הפלמ"ח שרים כבר שנים עם כוסות ויסקי ביד. גם את שירי התהילה לשרון שרים בטרקלינים של הממסד. בן-גוריון חזר, אבל כמו לחיה האגדית של הד"ר דוליטל, פושמי-פוליו, יש לו עתה שני ראשים.

* פורסם ב"כל העיר". המאמר תורגם לאנגלית וניתן לקוראו בקישור הבא.

  גרסה להדפסה |   שלחו לחבריכם |   הוסיפו למועדפים