ב-12 ביולי 2006, יום פרוץ הקרבות, פירסמתי באינטרנט את מאמרי "תודה להומו-גנרלוס על המלחמה הבאה". הייתי אז מראשוני המתנגדים למלחמה, ביחד עם קבוצת נשים (בעיקר) וא/נשי שלום שתויגו ע"י הקונסנזוס הלאומי המתלהב כ"בוגדים" וכ"הזויים". התנגדותנו למלחמה היתה כמובן מנומקת, מבוססת היסטורית, אסטרטגית ועניינית - ובעיקר ברורה מאוד. אותו "קונסנזוס" זעם עלי ועל שכמותי, אולי בשל המראה הלא מחמיאה שהועמדה בפניהם: היה די ברור שבתוך 4-5 שבועות רובם יחשבו כמונו. הנחת היסוד של "ביקורת מחלישה אותנו בזמן מלחמה" היא הנחת יסוד שגויה. לא מפליא שאותו קונסנזוס מבכה כעת את מיעוט הביקורת בזמן אמיתי, באותו זמן שהוא היה זה שהשתיק אותה. גם זה היה צפוי. כה חבל ששוב הטיפשות הלאומית-לאומנית הגורפת הזו עולה לנו במחיר דמים קשה, במחיר כלכלה מרוטשת, במחיר פגיעה קשה באוכלוסיות רחבות ובעיקר באוכלוסיות מוחלשות, במחיר המוסר הלאומי שלנו שהצדיק שוב את רצח האזרחים בלבנון בנימוקים אינפנטיליים של "הם הרביצו לנו קודם".

בפועל, הביקורת הנוקבת על התנהלות הדרג המדיני, הדרג הצבאי ועל תהליכי קבלת ההחלטות ובעייתיות הביצוע, לא נָדֲמה גם כשלכאורה היה עם ישראל בעד המלחמה והגדיר את המלחמה הרשלנית הזו כ"מלחמת אין ברירה". הקונסנזוס הזה הוכתב ע"י יחצ"נות לאומית מצוינת שהפעילה את העם דרך נגיעה צינית בפחדים וברגישויות העמוקות של כולנו, ובעזרתה המתלהבת של המדיה, המגויסת לקרב. כעת, הגיע זמנה של ההסכמה הלאומית להתהפך ולצאת נגד יוצרה. הגולם (תרתי משמע) עולה על יוצרו. כמו במלחמת לבנון הראשונה, כך גם כאן - אותו תהליך חברתי-פוליטי סביב המלחמה, ובאותו לוח זמנים. אנחנו לא לומדים. בינתיים, נהרגו יותר מ-100 חיילים, נוספו מאות אזרחים למשפחת השכול, נהרגו אזרחים ביישובי הצפון וביצענו טבח שיטתי באזרחים לבנונים במחיר אסטרטגי וטריוויאלי כבד של הגברת תמיכתם הפעילה בארגוני הטרור. ועוד לא דיברנו על ערים שיש לבנות מחדש, בשני עברי הגבול. בשביל מי? בשביל מה? האם היתה לזה מטרה? האם השגנו אותה?

את השאלות הללו צריך ללבן בשני ערוצים: ועדת חקירה ממלכתית ודיון ציבורי נוקב. מבין השניים, הדיון הציבורי חשוב יותר. רק לו יש את הסיכוי לחלחל לתוך מנגנוני החשיבה של מקבלי ההחלטות בכל הדרגים, לייצר שינוי. המלחמה הזו חשפה את הבור העמוק שגלשנו לתוכו מבחינה אתית, מוסרית, העדר מוחלט של חשיבה אסטרטגית, שליטת גחמות-יחידים במהלכים צבאיים ולאומיים גורפים, הידרדרות קשה בתרבות הניהול - הן במסדרונות הפוליטיים והן בצבא, ואטימות מוחלטת לסבל אנושי. אבן שזרק טיפש לאותו בור, אפילו אלף חכמים לא יוציאו אותה. אבל אולי, רק אולי, 6-7 מיליון תושבי ישראל יצליחו למנוע את זריקת האבן הבאה. מלחמת לבנון הראשונה והדיון הציבורי שהתקיים אחריה, יצרו שינוי עמוק בתפיסת הלאומיות הישראלית, אולם לא עמוק דיו. כנראה שבכל זאת יש מטרה למלחמה הזו - להמשיך את תהליך החשיבה, שמשום מה עצרנו. להעמיק את חשבון הנפש הפנימי הקשור ביחס שבין הישראלי/ת לתפיסת הלאום, המרחב התרבותי-גיאוגראפי והביטחון שלו/ה.

לגבי ועדת החקירה, נעשים כעת ניסיונות של הדרג המדיני לבחור באלטרנטיבה הנוחה של ועדת חקירה פרלמנטרית. אסור לנו להסכים לזה. אני, אישית, לא יוצאת כמעט אף פעם להפגין ברחובות. למען קיומה של ועדת חקירה ממלכתית - אני מוכנה לצאת להפגנה. שכן, ועדה פרלמנטרית היא ועדה של גוף שחוקר את עצמו, המשך ישיר לתרבות הסיאוב שהכניסה אותנו אל תוך המלחמה הזו, כלי מצוין להלבנת הכשלים וניקוי המנהיגות הפוליטית והצבאית מיוהרתה, רשלנויותיה וכשליה (שלושה מושגים שמלווים את הלוחמה מיומה הראשון). לא שאני אופטימית - יש סיכוי גבוה שוועדה פרלמנטרית קום תקום, כמס שפתיים לתביעה לבדוק את כשלי המלחמה ועל מנת שבעצם לא יקרה כאן שום דבר: גם למלחמה הבאה נצא בפקודה לא כשרונית של אותם דרגים צבאיים ומדיניים, הלוקים באופן שיטתי בחשיבה קצרת רואי ולוקחים בעקביות החלטות חורצות גורל (לא גורלם, כמובן) שאינן מחזיקות מים.

בחמש שאלות מרכזיות על ועדת החקירה הזו לדון:

1. תרבות הניהול והתקשורת בין הגורמים המנהלים
2. תהליך קבלת ההחלטות
3. אחריות והערכות המדינה לניהול ענייני העורף לפני, במהלך ואחרי המלחמה
4. עקרונות החשיבה האתית-מוסרית-אסטרטגית של הצבא וההנהגה המדינית
5. איפה החיילים החטופים, שהיוו את העילה לשוש-אלי-קרב? מה נעשה (או לא) על מנת להשיבם הביתה?

אין לי שום ספק שהנטייה הדומיננטית בוועדה כזו תהיה להתבוסס בשאלות של "מי אמר למי ומתי". צאו מזה. אנחנו דנים בתשתית החשיבתית, הרעיונית והביצועית שדרדרה אותנו עד הלום. אם לחבר את הדברים לסיסמא שנשמעה כאן שנים, ושרבים מתושבי מדינה לא הבינו ועדיין לא מבינים את משמעותה - "הכיבוש משחית" - הרי שעל הוועדה לדון בתוצאות ההשחתה הזו בכל רבדיה, החל מהקלות הבלתי נסבלת של החלטות יציאה לקרב, דרך שחיקה פיסית-רגשית של הצבא וחייליו, האטימות לסבל אזרחים בשני עברי הגבול; הקריאה של קצין אפסנאות ראשי לחיילי צה"ל לעסוק בביזה על מנת להשביע את רעבונם; הפרטת תושבי הצפון לחסדי אזרחים ועמותות; הפגזה חסרת אבחנה של ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בלבנון; האמירה של רמ"ט צפון בדבר מות החיילים בקרב היא אחריות אישית שלהם; הכניסה לקרבות במחיר דמים קשה לאחר שהתקבלה ההחלטה על הפסקת אש ועוד.

אז לסיכום, כפי שציינתי - כמו במלחמת לבנון הראשונה, כך גם היום, לוקח מספר שבועות לקונסנזוס להתהפך. אני מברכת את הקונסנזוס על התהפכותו. בסלחנות של מי שרואים צעד קדימה - לא ננטור לכם על שסייעתם לרשלנות המדינית-צבאית לשאוב את כולנו לביצה כאובה שקשה מאוד להחלץ ממנה. רק נזכיר לכם שהחוסן המדיני והצבאי שלנו קשור באופן הדוק לחשיבה ביקורתית ודיון ציבורי פתוח בענייני השעה, לא אחריה.

לכבוד הוא לי להיות בין האזרחיות והאזרחים המעטים (מדי) שראו את המיותרות, הרשלנות, הטיפשות, העדר התכנון והחשיבה, היוהרה והניהול הכושל של המערכה, המדינה והאינטרסים המהותיים של כולנו. אין מלים בפי לבטא את הערכתי לאותן/ם מעטות ומעטים סביבי, שלא נתנו את ידם להחלשת החוסן האנושי והאזרחי שלנו ע"י אותו קונסנזוס, שהזיק לנו לא פחות מהנזק שגרמה המלחמה עצמה. תודה, אני חשה גאווה להיות חלק מכן, מכם.

בינתיים, פירסמתי ריכוז מאמרי ביקורת מס’ 3, שעניינו הפעם - "לקראת ועדת החקירה", כחומר לחשיבה ובחינה מחודשת של עמדות. המאמרים - של מגוון כותבים רחב ממגוון דיסציפלינות.

האם יהיה כאן גם דיון ציבורי נוקב שיביא לשינוי בפעם הבאה? נותר לי רק לקוות.

נ.ב.

בקשה אישית לתושבי ישראל: רק אל תיכנסו ל"ריבאונד" ותחזירו את ביבי לעמדת כוח, רק משום שהוא מעביר ביקורת על המלחמה. חשבון הנפש בשש אחרי המלחמה הוא הזדמנות לחשוב חכם, ולהפסיק לפעול מהבטן.

* הכותבת היא פעילה פמיניסטית ומנהלת האתר www.hbh.co.il

  גרסה להדפסה |   שלחו לחבריכם |   הוסיפו למועדפים