מה פשר נטישת ישראל את הפתח לקראת מחיקתו כגורם פוליטי, ברגע הקריטי ביותר בהיסטוריה של הארגון, וחרף הבטחות לסיוע ישראלי? לנגד עינינו החמאס מחסלים בפעולת בזק את הפתח ברצועה, ולמעשה, בהקשר הרחב, את נשיאותו המתונה והרופפת של הראיס מחמוד עבאס (אבו מאזן) ברשות הפלסטינית. זוהי למעשה הדברת הפתח וסילוקו כגורם פוליטי משמעותי אצל הפלסטינים, מהפך היסטורי ממציאות שהיתה קיימת מאז 1964, עת נוסד אש"ף בקהיר. היו אומנם דיבורים מצד גורמים בישראל, או יותר נכון, רמזי רמזים מצידם על סיוע להקמת גוף שיטור חזק הסר לרשות עבאס, על חיזוק מוחמד דחלאן ועוד. הדבר עודד אולי את הפתח להתנגד להגמוניית החמאס המתפשטת, אלא שכרגע, בעת הקריטית ביותר, הובהר שלא יצא מזה כלום. ישראל נטשה את הפתח לאחר יצירת דפוסים חלקיים במשך השנים של שיתוף פעולה מסוים שידע עליות ומורדות.

מה פשר הדבר? וכי סתם מדובר בבוגדנות הישראלית ה"ידועה" שהתבטאה למשל בנטישת אנשי צד"ל לגורלם עם הנסיגה מלבנון בשנת 2000, בנטישת קורבנות "עסק הביש" במצרים בתחילת שנות ה-50, בבוגדנות בנימין גיבלי ראש אמ"ן בשר הביטחון הממונה עליו פנחס לבון בפרשה ההיא תוך טפילת עלילת כזבים כנגדו; או בהפצצת "בני בריתנו" מ-1982, הנוצרים ברובעיהם בביירות ובכל רחבי לבנון, והרס התשתיות שהקימה השכבה החזקה כלכלית במדינה, בתרוץ של "לוחמה בחיזבאללה" - הדבר היחיד שבוצע ברשלנות במלחמת לבנון השנייה?

לא בהכרח.

אין כאן (רק) בוגדנות, אלא שיעור לדוגמא במקיאווליזם פוליטי.

הפתח במגמת הפשרנות שלו העמיד את האליטות בישראל במצב מאוד לא נעים: רטוריקת השלום של חלקים בשמאל הציוני מאפשרת לגייס כספים, תמיכה ונשק במערב, אך מנגד גורמי ההגמוניה מעוניינים להנציח את הסכסוך בעצימות נמוכה מהטעמים הבאים:

1. הזרמת סיוע ביטחוני שרובו הולך לשכבה החולשת, בטענה שאין פרטנר וקיים קונפליקט דמים בו אנו מותקפים חרף ותרנותנו.
   
   
2. אינטרסים של הפקעות נדל"ן נרחבות ויישוב הגדה, בטענה שאין פרטנר וקיים קונפליקט דמים בו אנו מותקפים חרף ותרנותינו.
   
   
3. הסחת הדעת של ההמונים בישראל, מהמצב הפנימי, מהניצול, השחיתות, הרעב, הבעיות בשוק העבודה, הסחת דעתם כלפי גורם חיצוני: היריב המוצג כפועל לא מתוך התנגדות לכיבוש, לפרובוקציות או לנישול, אלא באופן קפריזי וחסר פשר המוכוון רק "להשמיד יהודים באשר הם יהודים", ו"חותר אך ורק לרצח עם טוטלי" כביכול.

הערה: אלא שכיצד ניתן לבצע ג'נוסייד במעצמה גרעינית כישראל?

ואם "המטרה הכוללת" כביכול הזאת אינה ברת היתכנות, וכי לא יתכנו מטרות ריאליסטיות? וגם אם לפלסטינים רבים יש, נניח, משאלת השמדה כלפי מנשליהם ואויביהם, וכי אין לרבים מהאנשים בתוך אותה חברה עצמה משאלות השמדה כלפי הבוס בעבודה, עמית חתרן במקום עבודה, יריב פוליטי, אולי אפילו בת זוג מרשעת? וכי הם מממשים זאת? וכבר נאמר - "רבות מחשבות בלב איש". וכי לא עושים שלום או משיגים הסדר דווקא עם אויבים?

אבל אם כן יש פרטנר, מה עושים? שני דברים:

1. פרובוקציות כנגד האוכלוסייה הכבושה הגורמת לצד שכנגד להגיב לבסוף באלימות, אומנם מרוסנת ומעוטת נזק. השוו את נזקי ההתנגדות הפלסטינית לנזקי הטרור בעיראק, שם בכל פיגוע, כל יומיים, נהרגים 50-60 אזרחים. כאן - הרוגה אחת בארבעת החודשים האחרונים. אך אצלנו התקשורת משווה לזה מצג של סוף העולם, טרור איום, וטעמי ההגמונייה השלטת עימה...
   
   
2. "החמאסה" של הפלסטינים. סוד גלוי הוא כי בראשית, בשנות ה-80, השב"כ הוא שבנה את החמאס (בעל האידאולוגיה של "האחים המוסלמים" ממצרים) כמשקל נגד לפתח והזרים לו סיוע. היה ברור לכל וגם למעצבי המדיניות בישראל שהנסיגה מעזה תשליט את החמאס ברצועה, וזו היתה אולי מטרתה העיקרית.

וכך, אין להתפלא שמצד אחד ישראל זועקת בעולם חמס כנגד החמאס, ובידה השנייה היא מזינה את קיומו בכל דרך אפשרית, כולל יצירת הקצנה ברחוב הערבי באמצעות מעשי הטבח בעזה (וגם בלבנון, 2006).

זעקת החמס של האליטות בישראל אינה אלא שידול הזנת המשאבים, הכספים והתמיכה כלפיהן, תוך עושק בדרגה זו או אחרת של רוב העם בישראל ושנור כלפי הקהיליה הבינ"ל.

דומה שהמקיאווליזם הפוליטי נסק לשיאים אצל ההגמונייה בישראל, באופן שאין שני לו במדינות מערב אחרות.