באתר "העוקץ" הופיעה לפני כשבועיים רשימה של משה קריף על קרקעות הקיבוצים. שם הוא מבקר את התנהגותם השחצנית האדנותית של הקיבוצניקים בכל הנוגע לבעלות על אדמות המדינה. הכותרת של הרשימה "חלוציות 2007" מלמדת על טיב הביקורת שלו הנוגעת לדרך הקפיטליסטית שעשה הקיבוץ מהחלוציות "האמיתית" של שנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים אל "החלוציות" הרכושנית של 2007. כמו כן, הוא מצטט שם התבטאות גזענית של מזכיר התק"ם ביחס "לבניהם של אלה שהגיעו הנה בשנות החמישים".

קריף קושר, אכן, את התנהגותם האדנותית של הקיבוצניקים עם בעלותם על קרקעות המדינה. אולם הקניין הקרקעי של הקיבוצים נתפס על ידו כהון רכושני וכתכלית לשמו ולא כאמצעי של שליטה והגמוניה פוליטית. האמת ההיסטורית היא, שהמעמד ההגמוני של הקיבוצים קשור ביסודו של דבר למעמדם הפוליטי המדינתי, מעמד שבא ראשית לידי ביטוי במלחמתם בתושבים הפלסטינים, גירושם והשתלטותם על אדמותיהם במלחמת 48' והפיכתם אגב כך, לאדוניה של הארץ. במלים אחרות, מעמדו האדנותי של הקיבוץ היה והינו האובייקטיביזציה, או הפנומנולוגיה של הזהות הלאומית היהודית של המדינה. מעמד שהושג, כאמור, ובא לידי ביטוי מפורש באמצעות המלחמה וההשתלטות על אדמות הארץ.

צריך לראות אפוא, את הבעלות על קרקעות המדינה ראשית בהקשר הפוליטי של הקונפליקט עם הפלסטינים ורק אח"כ בהקשר של ה"צדק החלוקתי" הנוגע לציבור הישראלי. יתר על כן, אפלייתו והדרתו של הציבור המזרחי גם היא איננה ביסודה בעייה כלכלית, אלא בעיה פוליטית שחלוקה "צודקת" של הקרקעות איננה יכולה לפתרה. באופן היסטורי, במציאות של הסכסוך עם התושבים הפלסטינים הזהות הישראלית נבנתה כתשליל של האויב הפלסטיני שיוצג כ"ערבי" מסורתי, מפגר ואלים. "הערביות" נתפסה כ"אחר" השונה מהזהות הלאומית היהודית המערבית המודרנית. מלכתחילה, אם כך, מיזוגם של המזרחיים במסגרת הממסדית והאידיאולוגית הישראלית היה תהליך בעייתי, כיוון שתרבות בית האב שלהם היתה מזוהה עם העולם המזרח תיכוני "האחר, המאיים, הניצב ממול".

נראה שההפנמה של השיח הלאומי היהודי האנטי ערבי מעידה על קליטתו והשתלבותו של הציבור המזרחי במערכות של המדינה הישראלית החדשה. אולם הפרדוקס הוא שההפנמה של השיח הישראלי האנטי ערבי היתה, בעת ובעונה אחת, הפנמה של הזהות הציונית הוותיקה שהדירה את הזהות המזרחית שלהם. באופן לוגי והיסטורי המהגרים המזרחיים לא יכלו לאמץ את הזהות הציונית הוותיקה אשר ראתה את עצמה כמנוגדת לזהות המזרחיות הערבית, מבלי לאבד, בד בבד, את הזהות המזרחית היהודית שלהם. שכן, עד הקמתה של מדינת ישראל היהדות המזרחית הגדירה את עצמה באופן קהילתי, מסורתי פרה-לאומי בתוכם או לצידם של העמים הערבים במדינות בהם הם שכנו. הרעיון של הלאומיות היהודית המבוסס על איבה לעולם הערבי היה על כן, בהכרח, ביטוי של ביטולה והתנכרותה העצמית של התודעה היהודית המזרחית בישראל. שני המרכיבים הללו של הזהות הישראלית ההגמונית-הלאומיות היהודית הקשורה להיסטוריה הציונית המזרח אירופאית והקונפליקט עם הלאומיות הפלסטינית והערבית הקשור להוויה הציונית-ישראלית - הגדירו את היישוב הציוני עוד לפני הקמת המדינה ואינם מבטאים כלל ועיקר את הזהות של היהדות המזרחית.

ביטולו של המעמד ההגמוני של הקיבוצניקים וכינונו של הסדר החברתי השוויוני ניתנים, אפוא, להשגה אך ורק על ידי ביטולה של תפיסת הזהות הלאומית היהודית ההגמונית. ביטול הניתן להשגה על ידי כך שהמזרחים יגלו באמצעות העבודה, התרבות והפעילות החברתית שלהם את מעלתם האנושית ואגב כך, לא יחזרו וישעתקו עוד את השיח הלאומי היהודי של בני הקיבוצים והמושבים הוותיקים.

העניין הוא שהפעילות המזרחית בעניין הקרקעות נעשית עדיין בתחומה של האידיאולוגיה הלאומית היהודית ההגמונית ואין היא אלא ציונות לאומנית עטופה במלל מסורתי מזרחי. מבלי להאריך, מספיק לשאול את הרב עובדיה מי לימד אותו לומר בציבור "שהערבים הם נחשים"? ברור לגמרי הרי שאין לאמירה הזו, המאפיינת בכלל את יחסה הלאומני הגזעני של ש"ס לפלסטינים, שום מקור מזרחי ואין היא אלא כרטיס הכניסה שלו ומפלגתו לקונסנזוס הציוני ההגמוני.

בדיון קצר שהשתתפתי, ענתה לי אחת הנשים המיליטינטיות: "זה לא אנחנו (המזרחים) שצריכים לגלות את מעלותינו האנושיות, אנחנו יודעים אותן, זה אתם (האשכנזים) יא חביבי שמסרבים להכיר בכך, מפני שברגע שתכירו במעלותינו האנושיות... לא תוכלו שלא להתייחס אלינו בשוויוניות". בניגוד לטענה המהותנית הרב תרבותית שלה אני טוען שהמודעות העצמית שלנו ניתנת להשגה אך ורק באמצעות התווך של הכרת הזולת. הנה כי כן, רובו הגדול של הציבור המזרחי לא יודע את מעלתו האנושית דווקא משום שבמציאות הישראלית היהדות המזרחית שלו לא זוכה בהכרה. יתר על כן, כפי שהסברתי, על פי תפיסת "הטוב" הישראלית, בתור מזרחי הוא נתפס כערבי הניצב בתחתית הסולם החברתי. על כן, אוהדי בית"ר ירושלים זועקים בקול גדול כל כך "מוות לערבים". זעקה המבטאת יותר מכל את הצורך הנואש שלהם בהכרה בהם כשווים וראויים להימנות על מסדר הלוחמים הישראלי. מסדר שהוקם ונבנה על ידי בני הקיבוצים הרבה לפני שדרכה כאן כף רגלם של היהודים המזרחים.