לא קשה כלל לפענח את כוונות ישראל לקראת אנאפוליס. מבעד לדיון הציבורי מצטיירת הפעם המטרה כמו בעבר: שלום כפוי על הפלסטינים ודחית תביעותיהם: אין נסיגה לגבולות 67', אין חיסול ההתנחלויות, אין החזרת ירושלים הערבית, אין זכויות פליטים. אך בניגוד לפעמים הקודמות של מו"מ ישראלי-פלסטיני הפעם מבחינה ישראל, מעבר להצהרות הפלסטיניות המסורתיות - ברפיון של העמדה הפלסטינית. היא מוכנה כנראה לסגת גם מכמה תביעות הליבה. איך אפשר להסביר אחרת את קריאתה של שרת החוץ הישראלית וראש צוות המו"מ ציפי לבני אל המדינות הערביות שלא להיות "פלסטינים יותר מן הפלסטינים עצמם" והיא תובעת מהם: אפשרו להם להתפשר, אל תציגו דרישות ואל תכתיבו את תוצאות הסכסוך!

ההנהגה הישראלית ערה ל"סכנה" שעם כל הרצון הטוב של ההנהגה הפלסטינית לבוא לקראת ישראל, אפילו בבעיות הליבה, היא לא תוכל לעשות זאת אל מול רצון העם הפלסטיני. לנוכח אפשרות זו חוזרת ישראל לדרכיה המוכרות להכשלת כל מו"מ והטלת האשמה על הפלסטינים. היא חוזרת למפת הדרכים ובפרט לסעיף הראשון שתחילה יש להפסיק את הטרור - והרי תמצא טרור פלסטיני איפשהו. ובא לישראל גואל מהסכם בו צריך לבוא לקראת הפלסטינים.

אהוד ברק המנוסה בכל השטיקים והספינים במו"מ ישראלי מול הפלסטינים והטלת הכישלון עליהם ב"אין לנו פרטנר", מעריך שגם הפעם ישראל לא תוכל (ולא צריכה) לוותר לפלסטינים, וכבר עכשיו הוא אומר שהדיבורים סביב שלום בין אולמרט לאבו מאזן הם "אוויר חם" "סופלה".

הפרשנים הישראלים בעלי האמפטיה לעניין הערבי אומרים זאת גם הם, ולעתים אף בשפה מאוד בוטה כמו גדעון לוי ב"הארץ": "מחמוד עבאס חייב להישאר בבית. בתנאים הנוכחיים אסור שייסע לוואשינגטון. גם פגישותיו עם אהוד אולמרט הופכות בהדרגה לעניין משפיל ומבזה לעמו, ששום דבר טוב לא יצמח מהן".

רוב הפרשנים הישראלים מסתכלים בצורה מפוכחת על הוועידה וברור להם שמכאן לא יצא דבר ובוודאי לא שלום. אולי הם לא נחרצים כמו גדעון לוי אך המסקנה שלהם לא שונה בהרבה. לדוגמה אלוף בן כותב ב"הארץ": "תהליך השלום" (המרכאות במקור) הוא המצב המדיני הכי נוח לישראל. די בעצם ההידברות בדרג בכיר בין ישראל לרשות הפלסטינית ובכוונות הישראלית לדון בעקרונות לסיום הסכסוך ובמחוות כמו שחרור אסירים, כדי להסיר מעל ישראל את הלחץ הבינלאומי לסגת מהשטחים ולחדול מהכיבוש.

ולמרות כל אלה זה חודשים רבים יצרו אבו מאזן, סלאם פאיאד וסאיב עריקת את הרושם "שהם הולכים על זה". עריקת בראיון ארוך בערוץ 10 הקרין אופטימיות והסביר שיש סיכוי להסכמה עמוקה בין אבו מאזן לאולמרט בעניין הוועידה. אבו מאזן התנבא באותה רוח. הוא אפילו אמר באחת ההתבטאויות ש"בוש הבטיח לי מדינה פלסטינית".

אבו מאזן יצר גם "אווירה קונסטרוקטיבית" לקראת הוועידה כאשר אמר לעיתונות האמריקאית "כי יש פער בין הצדדים ואני רוצה לגשר על הפער במשא-ומתן". הוא הוסיף גם את סיבות הסכסוך: "הישראלים רוצים ביטחון ואנחנו זקוקים לעצמאות" (ביטאון "זו הדרך", 2/10).

עם כל הכבוד לאבו מאזן שהוא ודאי איש רב זכויות - עדיין לא שמענו הסבר כזה לסכסוך הפלסטיני ישראלי מצד מנהיג פלסטיני. אבו מאזן מקבל כאן לראשונה את הצהרותיה של ישראל שפעולותיה ומדיניותה מודרכים ע"י שיקולי ביטחון ולא למשל של כיבוש או קולוניאליזציה. מכאן ניתן להבין שהיא פועלת רק למען ביטחונה ולא חס ושלום למען קיום הכיבוש. כנראה גם החיסולים, הפשיטות, ההפצצות, כליאת אלפי הפלסטינים כולל מנהיגיה הבולטים, נעשים רק למען הביטחון. וכך גם כבישי האפרטהייד וכך הלאה כל מעשי הדיכוי מוצדקים כאמצעי ביטחון ואבו מאזן נותן לכך לגיטימציה עקיפה... למען הביטחון צה"ל (צבא "ההגנה" לישראל) מחזיק את כל פלסטין בצבת ברזל ופלדה. גדר מסביב, טנקים בעמדותיהם, מטוסים בשמים, ספינות בים. ככה זה כאשר ישראל מוּנעת מהשאיפה לביטחון.

את/ה תוהה לעתים כיצד תתנהל לה אותה הוועידה שם באנאפוליס בשעה שמדי יום יגיעו אליה הידיעות על עוד חיסולים והריגת מבוקשים. ומה יעשו הנציגים הפלסטינים כאשר תתבצע "הפעולה הגדולה" (הפלישה לעזה) עליה רמז אהוד ברק בימים אלה, את/ה תוהה גם כיצד שאיפת הביטחון הישראלית המוכרת ע"י אבו מאזן תשמש בסיס לדיוני הוועידה. אף כי לא כל כך קשה לתאר איך תיראה מפת המדינה הפלסטינית לפי מתווה של ביטחון ישראלי.

שלום בלי חמאס?

האם אפשר להגיע לשלום כאשר העם הפלסטיני מפולג? כאשר חלק גדול ממנו כלוא בעזה ואינו שותף למו"מ על גורלו? כיצד ניתן לדבר על שלום כאשר הממשלה החוקית אינה שותפה לה, כאשר הממשלה החדשה של אבו מאזן איננה נהנית מרוב בפרלמנט הפלסטיני. כיצד אפשר להתעלם מן הממשלה בראשות החמאס אשר נבחרה בדרך הדמוקרטית ביותר והיא בעלת לגיטימיות מלאה? כיצד אפשר לנהל מו"מ כאשר עזה מוחרמת ונצורה, מוכרזת כ"טריטוריה עוינת" ואילו הפרטנר האמריקאי רואה בחמאס ובמוסדותיו ארגונים טרוריסטיים? לא ניכנס כאן למאבק המר בין הפתח לחמאס אך ברור דבר אחד, אי אפשר לדבר על שלום עם הישראלים כאשר אין עוד שלום בתוך המחנה הפלסטיני. איחוי הקרע הוא צעד ראשון ותנאי למו"מ עם ישראל. ולמרות כל אלה אומר אבו מאזן, שוב באוזני האמריקאים, "כי אינו מתכוון לנהל מו"מ עם ראשי החמאס" וזאת למרות שאלה הציעו לא פעם הידברות עם הפתח. אכן אבו מאזן הוסיף שהתנאי המוקדם הוא החזרת המצב בעזה לקדמותו. אך האם החזרת המצב לקדמותו כולל גם הכרה בממשלה הנבחרת של הפלסטינים? או האם יש להאמין לדברי כתב כה אמין כמו דני רובינשטיין מ"הארץ" שכתב: "נוצר מצב שבו פעילי פתח בגדה המערבית מחכים שמדינת ישראל וצה"ל יעשו בעבורם את העבודה המלוכלכת של דיכוי וחיסול חמאס בעזה" ("הארץ", 2/7/07). אפילו זה לא בהכרח תואם את האינטרס הישראלי - ישראל וארה"ב יכולות לחיות ואולי אפילו להעדיף חלוקת פלסטין לגדה ועזה ולקיים את המצב הקלאסי של הפרד ומשול כמצב קבוע או לפחות רב שנתי.

מתווה אמריקאי

ועידת אנאפוליס המתוכננת ע"י האמריקאים היא חלק מתוכנית אמריקאית רחבה הרבה יותר. הפרטים של התוכנית לא גלויים עדין - לא ידוע אם ארה"ב תסית את ישראל לצאת נגד סוריה או איראן, אם היא עצמה תעבור מאיומים וסנקציות נגד איראן, להתערבות צבאית ישירה כמו בעיראק, אך האיום בסכנת מלחמת עולם שלישית מראה על החומרה וגם על ההרפתקנות בעלת הקבלות של ממשל בוש. (הסיכויים שהדמוקרטיים יעצרו תוכניות אלה הם קלושים אם להאמין לרוב הדיווחים העיתונאיים המגיעים משם). אולם הקווים הכללים הם די ברורים; ארה"ב רוצה לשמור על ההגמוניה העולמית ואפילו להרחיבה. למזרח התיכון העשיר בנפט (על חשיבות הנפט בתוכנית כזו פורסמו לאחרונה מאמרים מאירי עיניים) והחשוב מבחינת דרכי התחבורה וערכו האסטרטגי נודע תפקיד חשוב במסגרת תוכנית זו. אנאפוליס היא כמובן חלק קטן אבל חשוב. מטרתה ליצור לגיטימציה אמריקאית בעיני העמים הערביים ודעת הקהל העולמית כמשכינת שלום. הכנעת איראן ו"האיסלאם-פאשיזם" מוצג כחלק חשוב בכך. ישראל ממלאת בנאמנות את תפקידה כבעלת ברית אמריקאית ולמרבה הצער גם בחדווה. עצמאות אמת עבור פלסטין אינה חלק של סדר יום זה. עד כה התנועה הלאומית פלסטינית נתפסה כמנוגדת לתוכניות אלה וכחלק של מחנה אנטי אימפריאליסטי עולמי, כלום החליט הפתח לנטוש מקום מכובד זה? כאשר בתמורה יקבל את הכנעת החמאס ואולי (ספק גדול) משהו גם מישראל?

לגבי השמאל הפלסטיני ולגבי השמאל הישראלי ניצבת השאלה, האם משום ההתנגדות (המובנת) לחמאס השמאל יתמוך בהשתלבות הרשות הפלסטינית בתוכניות אלה או דומות להן? האם השמאל יעצום עיניו ויתמוך באבו מאזן בכל הדרך לאנאפוליס?