טבח משמיים

בפתח המתקפה על עזה, עטה אהוד ברק פוזה של יוליוס קיסר, אשר הודיע עם חציית הרוביקון כי "הפור נפל", והכריז "הלחימה החלה". השאלה המתבקשת היא, איזו מלחמה בדיוק? על מנת שתתקיים מלחמה, צריך כידוע שני צדדים, אך כאן בעזה, כלום יש שני צדדים להפצצת עזה מן האוויר? הלא בצד אחד מתייצב חיל האוויר, המצויד במיטב המטוסים – המסופקים ע"י "הידידה" ארה"ב, ומצד שני אנשים חסרי הגנה לחלוטין, הניצבים מול אש תופת היורדת עליהם משמים. האם ידוע על מלחמה בה קיים לוחם אחד בלבד? לפי הנחות ייסוד אלו, הלחימה עליה הכריז שר הביטחון הישראלי ברק, אינה מלחמה אלא צייד! ציד אנשים ללא יכולת התנגדות מינימאלית, הנשחטים מן האוויר. ציד ברווזים. זכורים לי הסרטים הרומנטיים בהם צפינו בשעתו, בהם היו נלחמים שני יריבים בסייף. כאשר לאחד מהם, גם הרשע מביניהם, נשמטה החרב, היה יריבו משיב לו את חרבו, כדי לא להרוג אדם חסר הגנה. כך היה בסרטים. במציאות של היום, צד אחד עומד בלי חרב מול אויב חמוש מכף רגל ועד ראש ולכך קוראים "לחימה". המלחמה בעזה בימינו דומה הרבה יותר לטבח.

ההתקפה האווירית הראשונה החלה ב-27 לדצמבר. היא ארכה 4 דקות – ובמהלכה נהרגו 200 איש, כמה דקות אחריה, הגיע גל שני של התקפות.

עד לפלישה הקרקעית נהרגו כ-400 פלסטינים ו-4 הרוגים ישראלים מטילי קסאם. הסיכום הכולל מצביע עד כה על יותר מ-500 הרוגים פלסטינים לעומת 5 הרוגים ישראלים. מספר הפצועים הפלסטינים מגיע לכ-2500 ואילו בצד הישראלי מספר הפצועים נאמד ב-50 בערך. מספרים אלו מספרים את הסיפור של "מלחמת עזה" חסרת האיזון.

הרקע הקולוניאלי

להרג הזה, לטבח המתחולל בעזה, יש היסטוריה ורקע: היחסים הקולוניאליים בין יהודים לפלסטינים בישראל שהחלו שנים רבות לפני הקמת המדינה. מדהים במיוחד הוא יחס הנהרגים לאורך השנים ובמיוחד במלחמת עזה, העומד על בערך 1 (ישראלי) לעומת 100 (פלסטינים). יחס זה אינו מקרי, אלא מתאר היטב את המאזן המקובל במלחמות קולוניאליות.

בנושא זה דן הסופר והחוקר סוון לינדקויסט, בספרו "תחסל את כל הפראים" (Exterminate all the Brutes) שיצא לאור לפני 15 שנה באנגלית. לינדקויסט יצא לחקור את הקולוניאליזם האירופאי באפריקה בסוף המאה ה 19 . אם ברצוננו להבין טוב יותר את הדיכוי הקולוניאלי ושיטותיו המופעלים בימים אלה כלפי העם הפלסטיני בעזה, ראוי לנו לעיין בספר זה.

לינדקויסט מתאר כמשל את הקרב בין הצבא האנגלי לצבא הדרווישים באומדורמן (סודאן). מלחמה זו נערכה ע"י האימפריה הבריטית כדי לכבוש חזרה את סודאן. לינדקויסט שאל חלק מתיאוריו מווינסטון מצ'רצ'יל, שהיה אז כתב צבאי צעיר של עיתון אנגלי. בקרב זה הושמד צבא ילידי גדול (צבא ה"דרווישים") ע"י צבא קולוניאלי קטן אך מצויד במיטב הטכנולוגיה הצבאית של אותם ימים. לאנגלים היו רובים מסוג "מקסים", בעלי טווח גדול בהרבה מזה של הרובים המיושנים שנשאו הדרווישים ולכן יכלו לצלוף בצבא הילידים לפני שאלה אפילו הבחינו בנוכחותם.

הדרווישים הרכובים, על פי תיאוריו של צ'רצ'יל, היו אמיצי לב והסתערו בחמת בזעם על הצבא האנגלי, אך כמעט כולם נקטלו לפני שהגיעו למגע ישיר עם החיילים האנגלים. במהלך הקרבות הצבא הבריטי לא ספג כמעט אבידות. בעיתונות הבריטית פורסמו בזמנו תמונות של קרבות פנים אל פנים בין הדרווישים לאנגלים, אך הן היו מזויפות – לא התקיימו כלל קרבות מסוג זה.

לינדקויסט מסכם: "בקרב אומדורמן הצבא הסודאני כולו הושמד מבלי שהגיע אפילו למרחק ירייה של אויבם. אומנות ההרג ממרחק הפך ל'ספשיאליטי' אירופי". תותחיהם של הבריטים היו יעילים במיוחד נגד כפרים חסרי הגנה. עוד כותב לינדקויסט: האירופאים הפכו "אלוהי התותחים", שגבו קורבנות הרבה לפני שיריביהם יכלו להגיע אליהם. ההתפשטות האירופאית לתוך אסיה ואפריקה, כותב לינדקויסט, פתחה תקופה חדשה של אימפריאליזם. "עדיפות צבאית נתקבלה אצל אירופאים רבים מדי גם כעדיפות אינטלקטואלית ואפילו ביולוגית".

מסע הקולוניאליסטים האנגלים בשעתו דומה למסע האווירי על עזה באלמנט חשוב נוסף, ההתפעלות הישראלית מן "ההישג היוצא מן הכלל" של הטבח בעזה. גם באותם ימים קיבלה אנגליה את הידיעות על הניצחון באופוריה עצומה. מפקד המסע הלורד קיטצ'נר נתקבל ע"י המלכה וכל בריטניה צהלה.

המעצמות הקולוניאליות לחמו לרוב נגד הילידים במצב של יתרון צבאי מוחלט. בשל כך, לא הצליחו להבין כיצד הילידים מעזים בכלל להתנגד. אירופאים ייחסו את ההתנגדות של הילידים לטיפשות ולפרימיטיביות המובנית בגזעם. את המניע האמיתי של המקומיים, הרצון העז להשתחרר מן המדכאים, מעולם לא השכילו הקולוניאליסטים להבין.

הפורמאט הקולוניאלי במחוזותינו, מקורו במלחמה קולוניאלית ציונית הנמשכת מעל למאה שנים, אך התעצמה במיוחד אחרי כיבושי 1967.

תום שגב, קול בודד כמעט ברעש המקהלה הפטריוטית, בחר לאחרונה ("הארץ" 29.12.08 ) להציג כמה אמיתות ישנות של הסכסוך היהודי ערבי ולא פחד להזכיר את האידיאולוגיה הציונית כמקור ההנחות המוטעות שלנו כלפי הפלשתינאים:

"ישראל מכה בפלשתינאים על מנת 'ללמד אותם לקח'". זו הנחת היסוד המלווה את המפעל הציוני מראשיתו: אנחנו נציגי הקדמה וההשכלה, התחכום הרציונאלי והמוסר, הערבים הם אספסוף פרימיטיבי מתלהם ואלים, נערים נבערים מדעת שיש לחנכם וללמדם בינה, הכול כמובן בשיטת 'המקל והגזר'".

שגב ממשיך: "הפצצת עזה אמורה לחסל את 'שלטון חמאס', אף זאת בהתאם להנחה המלווה את התנועה הציונית מראשיתה ולפיה אפשר להשליט על הפלשתינאים הנהגה 'מתונה' שתוותר על הכיסופים הלאומיים שלהם. אנחנו רק מתגוננים פה."

בהמשך מדגיש שגב:

"אך המאבק אינו נגד ארגון טרור שלקח את תושבי עזה כבני ערובה, אלה תנועה לאומית דתית , שרבים מאמינים בדרכה. משחר ימי הנוכחות הציונית בארץ ישראל עוד לא הייתה פעולה צבאית שקירבה הידברות עם הפלשתינאים".

בנוסף לפעולות צבאיות, שגב מזכיר גם תוכניות ליישב משפחות ערביות מעזה בגדה אחרי מלחמת ששת הימים. (לי זכורה גרסה זו: מיד בתום הקרבות התעניין ראש הממשלה אשכול אם אפשר לשלוח את ערבי עזה לעיראק וליישב במקומם מתנחלים יהודים בעזה).

הפעולה הקרקעית ומה יהיה סופה?

לאחרונה התחיל השלב השני של "מלחמת עזה". העיתונות מדווחת שנציגי הצבא מסרו לדרג המדיני שנגמר להם כבר "בנק המטרות" ולכן יש לעבור לפלישה צבאית לתוך עומק הרצועה. כאן משתנים במעט תנאי המלחמה של השלב הראשון בעימות, משום שצפוי להתקיים מגע מוחשי בין הניצים. אלא שגם בתנאים אלה – כפי שגם היה במלחמת לבנון השנייה –יחסי הכוחות עדיין רחוקים מלהיות קרב שווה בין הצדדים הלוחמים. רוב אבידות שסופגים הלוחמים הפלסטיניים נגרמים כתוצאה ממלחמת שלט רחוק: מן האוויר, הים, והקרקע (תותחים). גם בשלב הקרקעי, אם כן, הקרב אינו בין כוחות שווים, אלא ממשיך להתקיים הפורמאט הקולוניאלי שישראל משליטה על לוחמי ההתנגדות העזתים: מצד אחד צבא מודרני גדול בעל ציוד טכנולוגי משוכלל ומנגד קבוצות גרילה עם ציוד דל.

הררי טקסטים כבר מצטברים על תולדות המלחמה של ישראל בעזה: מי התחיל בסיפור? הערבים באו להתיישב בעזה היהודית או להפך? מי התנחל בתוך אזור צפוף ולקח ממנו 20% מאדמתו וחלק נכבד מרזרבות המים? מי מנע הקמת תשתית תעשייתית ואפילו תחנת חשמל ואחר כך מתלונן שאנחנו מספקים חשמל למרות שעזתים יורים עלינו? ומי עזב את עזה "בלי לשלם" ועוד מתלונן שלא מכירים לו תודה על כך... לעת עתה נשאיר סימני שאלה אלה גם בנושאים כמו הוויכוח כיצד ישיג כל צד את הציוד הצבאי שלו: דרך המנהרות (הברחה! קונטרה בנדה בלע"ז), או דרך נמלי הים והתעופה בישראל (לגיטימי ומכובד), ומי הפר את הרגיעה ואחר כך מעמיד פני קוזק נגזל שהתחילו לשגר לעברו טילים.

שאלות רבות נוספות יוותרו כאן ללא דיון: מי הורג אזרחים שלווים בכוונה תחילה ומי הורג אזרחים פי שלושה וארבעה וכרגע פי מאה, אבל עושה את זה "בלי כוונה"? הנה למשל, מספר נתונים מדו"ח בצלם: בשבע שנים משליחת הקסאם הראשון ועד תחילת "עופרת יצוקה" נהרגו 13 ישראלים. באותה תקופה הרגה ישראל 2990 פלסטינים, מהם 634 ילדים. בסך הכול בתקופה זו נהרגו ע"י ישראל בעזה ובגדה המערבית 4781 איש. חלק גדול מההרוגים היו אזרחים וביניהם גם נשים וילדים. יש לקחת בחשבון נתונים אלה כאשר מנסים להתמודד עם השאלה מי כאן הטרוריסטים או מהו היקף "טרור החמאס" לעומת ה"טרור הממלכתי" של ישראל.

בכל הסוגיות האלה, עם כל חשיבותן, לא מצוי שורש הבעיה. שורש הקונפליקט הישראלי-פלסטיני הייה ונשאר עד היום ביחסים בין כובש מול נכבש, מדכא מול מדוכא, מצור מול נצור, קולוניאליסט מול יליד.

מדינת ישראל הייתה רוצה לראות בשטחים הכבושים רק פלסטינים כנועים, שלא יעזו להרים ראשם כנגד שליטתה המתמשכת בחייהם. על אלו החפצים בשלום אמיתי ובר-קיימא בין העמים, לדעת כי סוף ההתנגדות הפלסטינית וכינון שלום יגיעו רק לאחר חיסול הקולוניאליזם על כל צורותיו.