יש פער בין מלחמתו הצודקת של השמאל, לבין הדימוי הציבורי השטחי שלו. יחסי הציבור, אם תרצו. אעמוד כאן על הקשר בין הסטריאוטיפ של "הפעיל/ה במעצר", שהינו זהות יציבה ומוחלטת, לבין אפשרות אחרת של זהות, היברידית, לא שלמה, שמאפשרת הרחבה של האפשרויות לפעולה. נסביר זאת דרך שתי דוגמאות: "האישה בהריון" ו"החייל-הרוצח" ואראה את השוני ביניהן לבין "השמאלני/ת במעצר".

פרויד דיבר על כך שהילדה היא בעצם יצור אנדרוגני, חציו נשי-חציו גברי. הילדה, שהינה חכמה, פעלתנית וחזקה, למעשה אינה "אישה" (סטריאוטיפ האישה בתרבות- פסיבית, חלשה, רפת-שכל) ואף אינה גבר (שכן אין לה גוף זכרי). על כן, הילדה חיה במין זהות כפולה והינה סוביקט חצוי. היא יכולה לשחק בין שתי הזהויות- אישה וגם גבר. עתידה הוא להיות "אישה" אך תכונותיה פעילות וחזקות, כמו של "גבר" (בתרבות).

השבר מגיע כשהילדה גדלה ונכנסת להריון. אז נופל דבר. הילדה, שרואה עצמה כיצור פעיל בעולם, כ"גבר" (תרבותית), נאלצת להיכנס בעל כורחה למשבצת ה"אם" (שהינו מרכיב זהות של "האישה"). הכנסה של גופה למצב הריוני מסמל עבורה את סופו של הסוביקט החצוי ובחירה בצד אחד- בנשיות. אין היא יכולה "לעבור" עוד כחצי אישה-חצי גבר, שכן גופה, ריחמה, חומריותה, יסמלו באופן מאד בולט את היותה אישה. הבטן הבולטת, אם כן, היא נקודת האל-חזור ממנה והלאה האנדרוגן הינו אישה. כמו אות קין, הוא יגביל את גבולות הזהות שלה, שעד כה יכלה להימתח ולהתגמש.

"האישה ההריונית" מעוניינת מאד להרחיב את גבולות הזהות שלה אל מעבר לדימוי השיטחי של "אם" (מכילה, רכה, ביתית), אל זהות מורכבת, היברידית. זהות של אם רכה מחד, אך פעילה, חזקה, סוביקט, מאידך.

באותו אופן, "החייל שהרג פלסטיני" הוא זהות שטחית. מחד, נדמה כי החייל נדחף אל עבר הרצח; הפקודות, האימונים, האווירה, הסאבטקסט, הזיהוי של הפלסטיני כ"אויב", כל אלו דוחפים אותו אל עבר מעשה הרצח ככרוניקה ידועה מראש.

מאידך, ישנם חיילים שמאלנים המעוניינים להתגייס ולשרת בשטחים, רק כדי ליצור לעצמם זהות מורכבת, כמעט הפוכה ובלתי אפשרית של חייל-עדין, חייל-סולידרי, חייל-הומני, חייל-ביקורתי. החיילים השמאלנים מעוניינים בהרחבת הזהות שלהם אל מעבר לדימוי "החייל-הרוצח" השטחי. ניתן לדבר על הירי עצמו, על הרצח עצמו, כנקודת האל-חזור, ממנה והלאה הזהות שלו הופכת להיות מוחלטת של "חייל-רוצח". ברגע שהוא עשה זאת, הוא בחר בצד הלאומני, ומשם אי אפשר לחזור אל זהות מורכבת והיברידית.

באותו אופן, המעצר המשטרתי הוא נקודת האל-חזור של הפעיל/ה החברתי/ת השמאלני/ת. הוא הסממן החומרי, הכתוב דיו על גבי נייר, בארכיוני המשטרה, המבדיל את האקטיביסט/ית מ"שמאלנ/ית הספה". לפני המעצר יכולת להשתעשע בדיונים שמאליים, בהפגנות, בהצהרות חברתיות, אפילו בכתיבת בלוגים (שכן האינטרנט, למרות היותו במה ציבורית, לא נתפס כמציאותי במאת האחוזים. באינטרנט, כך אומרים, הזהות יכולה להיות מוקצנת ושונה מהזהות במציאות. וכך מה שאת/ה כותב/ת שם, ניתן להתחרט עליו במציאות). אחרי המעצר, יש תוקף להיותך פעיל/ה. הדבר נרשם, הדבר פומבי, הזהות מוחלטת.

לא בכדי אומרים פעילים, שהמעצר הראשון היווה עבורם נקודת מפנה באקטיביזם. לאחריו הם היו יותר מחויבים למטרה, יותר נכונים להקריב, יותר מזוהים עם הזהות של הפעיל/ה החברתי/ת השמאלני/ת. לפני המעצר, הזהות יכלה להיות אנדרוגנית, משתנה, מחליפת צבעים, לעיתים רדיקלית, לעיתים שותקת. לפני המעצר יכולת לפנטז על חקירה בה תאמרי: איני מזדהה עם המאבק באופן שלם, אני ילדה בת טובים ששיחקה במגרש של הרדיקלים, נגררתי למאבק לא-לי, שחררו אותי ואפסיק להיאבק. אחרי המעצר, הוא הופך להיות המסמן הדומיננטי בזהות שלך. את נעצרת, משמע, את בחרת. בחרת בזהות השמאלנית, בחרת בזהות האקטיביסטית, אינך יושבת על הגדר בין זהות קונפורמית לזהות ביקורתית.

פעילות פוליטית כפעילות שוליים

נקודות האל-חזור האלו מגבילות את הסוביקט; מקשות עליו את הפיכת הזהות שלו להיברידית, לפחות חד משמעית, לפחות צרה. אבל נדמה כי דווקא דימוי "השמאלאני/ת במעצר" הוא דימוי רצוי על השמאל, למרות שהוא מגביל ומצר את זהותו.

"השמאלני/ת במעצר" הוא זהות מוחלטת. נוצר זיהוי בין אקטיביזם להתקלות עם החוק, למרי בצבא, להתנגדות למשטרה. מחד, הייצוג התרבותי הזה, שמזהה את השמאל הרדיקלי עם מעצרים, מחזק את התפיסה כי לאקטיביזטים השמאלנים יש אג'נדה ברורה והם אינם מפחדים לעמוד על שלהם גם מול מוסדות המדינה. מאידך, הסביבה הקונפורמית שנתקלת בפורעי חוק על רקע פוליטי, מקבלת דווקא אישור לנורמטיביות שלה; שכן אף אחד אינו רוצה להיעצר, אף אחת אינה רוצה לבלות לילה בתא מעצר טחוב. והזהות המוחלטת הזו, שאינה מאפשרת גמישות, מרתיעה אנשים ונשים מלהצטרף לשורות השמאל, שכן "תראו מה קורה לשמאלנים, הם נכנסים לכלא, שוטרים מרציבים להם" וכו'. אבל נדמה כי הפעיל/ה מעוניין או למצער אפתי לרתיעה הזו של המיינסטרים מסגנון חייו; אדרבא, הוא מעוניין לראות עצמו כ"שוליים", כמורד, כחי לפי אמת אחרת.

אני רוצה להתייחס לוידאו שהופץ ביו-טיוב וזכה לכמות נכבדת של אלפי צפיות של ההפגנה לתמיכה בפעילות ופעילי "פרופיל חדש" בעקבות חקירתם/ן ע"י המשטרה. בהפגנה זו, נעמדו הפעילים/ות עם שלטים במרחק מטרים ספורים מתחנת המשטרה מרחב ירקון, כאשר המוטו בפיהם/ן היה "למלא את חדרי החקירות בפעילי/ות שלום, אם הם חוקרים את פעילי/ות פרופיל חדש, התחנה תוצף והם יצטרכו להתמודד עם כולנו".

הדרישה הכה חזקה להיעצר, בפועל, מרמזת, מחד, על חוסר הפחד של השמאלני/ת מהרשות המבצעת, קרי, המשטרה ומהכלים שלה להשלטת סדר, קרי, מעצרים. לא רק שאין הם מפחדים להיעצר, הם אף מבקשים ואף בפועל ניסו לחדור אל תחנת המשטרה פיזית.

מאידך, התגובות להפגנה מהחברה הנורמטיבית דוחקות את הפעילות הזו לשוליים ומתיחסות אליה כאל שיגעון, אי שפיות. "השמאלני/ת במעצר" הופך להיות פארסה, מחזה אבסורד, כאשר השמאלני/ת לא נעצר בעל כורחו על פעילותו הצודקת, אלא מבקש להיעצר, כלומר, לוקח את הסטריאוטיפ עד קיצון. והתגובה החברתית היא הרחקת הדימוי הזה ממני, שכן אני לא משוגע ואני לא רוצה להיעצר. ושוב, נוצר פער בין המניעים המאד צודקים לבין ההתיחסות לפעולה כאל "פעולת שוליים".

מסקנות

רציתי להביא תובנות לגבי נקודות אל חזור (הריון, ירי, מעצר) שגורמות לצמצום הגבולות של זהות של סוביקט. נדמה כי, בעוד "האישה ההריונית" ו"החייל הרוצח" מעוניינים להימנע מהצרת גבולות הזהות שלהם ומקווים לזהות מורכבת יותר, ה"שמאלנ/ית במעצר" נהנה מהסטריאוטיפ הזה. הוא לא מבקש לפתוח אותו לדימוי רך יותר, שיאפשר הצטרפות גדולה יותר של אנשים ונשים מהמיינסטרים אל שורותיו. דימוי מורכב יותר של פעילי אינטרנט עם פעילות שטח, של פעילים אקדמיים עם פעילות פורעות חוק, יביא, לטעמי, להתקרבות גדולה יותר לשמאל מהסביבה וכן מנעד אפשרויות יצירתיות גדול יותר של דרכי פעולה ומאבק מתוך השמאל עצמו.