נאומו של נתניהו נתפש בארץ ובעולם כתשובה לנאומו של אובמה בקהיר. בתור שכזה הוא עורר התעניינות רבה ומוצדקת. תוכן הנאום היה שגרתי, מסוגם של נאומים שראשי ממשלה בישראל נשאו כבר בעבר, באופן זה או אחר. מטרתם של כל הנאומים האלה הייתה תמיד להסביר לציבור בישראל ובעולם כי את הכיבוש אי אפשר להפסיק. ולא משום שישראל חשקה חלילה בכיבושים ובהתנחלויות, אלא מפני שהפלסטינים סרבנים. ישראל עצמה רוצה להיפטר מן השטחים, אבל הפלסטינים, בהיותם בלתי אמינים וטרוריסטים גם יחד, אינם מאפשרים לה. כך היה עוד בקמפ דיויד, כאשר אהוד ברק ביקש להחזיר להם "כמעט הכול", אבל לא היה לו פרטנר. נכון שגם אנחנו העמדנו כמה תנאים לשלום ולהפסקת הכיבוש, אולם תנאים אלה הועלו רק כתביעה מינימלית למען "ביטחון המדינה". "בטחון" שתמיד חייב סיפוח שטחים פלסטינים.

וכך היה גם בנאומו של נתניהו כאשר אמר "באומץ לב וביושר" ("הוא בעצמו אמר", כפי שנאמר באידיש), שהוא מציע מדינה לפלסטינים. נכון, היא חייבת להיות מפורזת ליד השכן החמוש מכף רגל עד ראש; הפלסטינים צריכים להכריז שהם מצטרפים להסתדרות הציונית ומכירים בישראל כמדינה יהודית; ירושלים תישאר "בלתי מחולקת", ועם חמאס (הממשלה הלגיטימית) לא נדבר. נתניהו לא דיבר על גבולות 67' או על זכות השיבה, והוא התעלם גם מן היוזמה הערבית לשלום. המילה "כיבוש" לא יצאה מפיו; לדידו, זו "נוכחות" כוחותינו.

את פנייתו המתוקשרת של אובמה להפסיק את הבנייה בהתנחלויות דחה נתניהו באופן גס למדיי במילים, "אנחנו צריכים להמשיך ולספק את הצרכים הנורמליים בהתנחלויות."

אין כל טעם לדון בהצעה הבלתי רצינית הזו, הנטולה כל "אומץ לב ויושר". גם התגובות הערביות והפלסטיניות, שדחו בכל תוקף את "ההצעות הנדיבות" היו צפויות (וכונו מיד בפי דוברים ישראלים כתגובות של "סרבני שלום").

מעט פחות צפויות היו תגובות חיוביות אחדות שהשמיעו שוחרי שלום עם קבלות. הם ראו בנאום אשנב, אמנם קטן, אל עתיד טוב יותר.

אך חשובה הרבה יותר הייתה תשובת הממוען הראשי של הנאום - הנשיא ברק אובמה. אף שהוא לא טרח להקשיב לנאום, אלא בחר לשחק גולף, תגובתו הפומבית הראשונה, לפחות כפי שפורסמה בכלי התקשורת, הייתה כי נאומו של נתניהו הוא "צעד בכיוון הנכון".

בתקשורת הישראלית וגם בזו הפלסטינית הוצגה עמדתו של אובמה כלפי נתניהו כעמדה נוקשה. הלא גם אובמה "אמר בעצמו" שהוא ירדוף אחר השלום "באופן אגרסיבי". פרשן ישראלי כתב, שנתניהו היה צריך "לרופף את טבעת החנק האמריקאית שמתהדקת סביב גופו", בנאומו.

האם אכן נוצר עימות חריף בין ישראל לארה"ב אחרי נאום נתניהו, שהיה לפי סאיב עריקאת "סטירת לחי לאובמה"? מתגובתו הראשונה של אובמה לא נראה שעימות כלשהו מאיים על יחסי ישראל וארה"ב. אך בהקשר זה עולות כמה שאלות: האם נתניהו וסביבתו יודעים משהו שנעלם מעינינו על יחסה של ארה"ב לישראל?

ואולי יש להדגשה האמריקאית המתמדת על כך שיחסי ישראל וארה"ב אינם ניתנים לניתוץ (unshakable), או שארה"ב "תדאג לביטחון ישראל", חשיבות גדולה הרבה יותר מזו שאנחנו מתארים לעצמנו?האם יתכן שגם אנחנו לא קראנו היטב את נאום אובמה בקהיר, ועקב כך נולדו בשמאל אשליות מופרכות, ואילו הימין הקיצוני הגיב בפחדים מוגזמים?

ושמא היתה מטרת הנאום לרצות את מי שנקראות בשפה האמריקאית "המדינות הערביות המתונות", ולספק להן תחמושת להתמודדות מול הערבים הקיצוניים, באמצעות שימוש בשפה חריפה מעט יותר כלפי ישראל? אולי מטרת הנאום כלל לא היתה קירוב השלום והפסקת הכיבוש?

קחו לדוגמה את המשפט המהדהד ביותר בנאום על כך "שההתנחלויות צריכות להיפסק". משפט זה התקבל בעולם כמציין מפנה חד כלפי ישראל. אולם במבט שני וקצת יותר מחדד עולה השאלה, מדוע בחר אובמה במילה "להיפסק" ולא במילה "להוריד"? האם אין בכך משום ויתור על הפסקת הכיבוש ועל הכשרתו העקיפה, תוך כדי רמיזה על כך שהדרישה להפסקת הכיבוש עצמו היא מעט גדולה על אובמה, ולפיכך הוא מסתפק בהפסקת ההתנחלויות? והאם אין כאן התחשבות מראש ב"גושי ההתיישבות", אשר כלולים כידוע בכל "תכנית שלום" ישראלית? כפי שאנחנו מתבשרים מוואשינגטון, אפילו דחיית התביעה הנחרצת להפסקת ההתנחלות שנתניהו השמיע בנאומו כבר זוכה ל"דיון".

למעשה, בתביעה הנחרצת מישראל להפסקת ההתנחלויות יש לא מעט צביעות והעמדת פנים. מנאום אובמה מתקבל הרושם שהקמת ההתנחלויות בכללותה היא באחריותה הבלעדית של ישראל. אך הלוא ידוע בוודאי לנשיא ארה"ב, שממשלות ישראל לא היו מסוגלות להקים ולו התנחלות אחת ללא הסכמתה של ארה"ב (ולענייננו אין זה חשוב אם מדובר בהסכמה מפורשת או ב"קריצה").

לכן, אילו היה אובמה מדבר בכנות היה עליו לומר: אנחנו נפסיק, ומיד, את התמיכה בבניית ההתנחלויות. אנחנו, שהרשינו את הבניה הזאת – בשיתוף עם הישראלים - הפרנו את כל ההסכמים הבינלאומיים והסכמנו עם הבנייה הנוגדת את החוק הבינלאומי בשטחים. אנחנו, שהתחמקנו מכל דיון, חיפינו על ישראל והגבנו במועצת הביטחון של האו"ם בווטו על כל גינוי של ישראל.

אילו אובמה היה מתבטא כך, הוא היה דובר אמת ושם קלפים פתוחים על השולחן. אולם במקום זאת הוא נעמד בפוזה של מטיף בשער, כפי שעשה גם בשאר חלקי נאומו, שגם בהם הסתיר יפה את מניעי המדיניות האמריקאית.

כך גם למשל כאשר אמר בנאומו, שארה"ב לא תכפה שלום על הצדדים וכי הם עצמם צריכים להחליט על כך. האם אובמה אינו יודע שזוהי בדיוק אותה מדיניות ישראלית, שנתניהו הדגיש היטב בנאומו, הדורשת "משא ומתן ישיר" עם הפלסטינים, ביודעה שכך היא לא תוותר לעד על הכנעת הפלסטינים?

בהקשר לזה חשוב גם לשים לב לעובדה, שלכל אורך נאומו אובמה לא הציע תכנית לשלום ולהפסקת הכיבוש. הוא לא הזכיר את גבולות 67', את בעיית הפליטים, את ירושלים כבירתם של שני העמים ולא התייחס לאיחוד הפלסטינים. בכך הוא הקל על נתניהו להתייחס לסוגיות האלה כרצונו.

מקוממת במיוחד הייתה הפיסקה שבה דיבר אובמה על האלימות שהפלסטינים (ולא הישראלים, חס וחלילה) צריכים לחדול ממנה. וזאת הוא אמר אחרי "עופרת יצוקה", שהיתה לאחר היבחרו לנשיאות ולאחר שהוא אישר אותה בעצם שתיקתו.
 
ובכלל, הדיבור על הימנעות מאלימות מפי נשיא החולש על הכוח הצבאי הגדול ביותר בעולם ומחזיק ב-700 בסיסים צבאיים בעולם; נשיא שכבר הספיק להגדיל את התקציב הצבאי האמריקאי(!),לדחות את היציאה מעיראק ולהגדיל את ההתערבות באפגניסטן, הוא מוזר ביותר בלשון המעטה. ועוד לא הזכרנו את הקורבנות בעיראק ואת שפיכות הדמים הנמשכת שם (לפי הערכות שונות מניין ההרוגים והפצועים נע בין חצי מליון למיליון וחצי).

ולמרות כל זאת אובמה מטיף להפסקת האלימות. האם לא עלתה כאן הצביעות לגבהים שלא הכרנו קודם?

נאומו של אובמה מעיד על היחלשות מעמדה של ארה"ב בעולם, ובמיוחד בקרב הארצות הערביות והמוסלמיות. עברו ימי "ספינות התותחים" שנשלחו למוקדי ההתקוממות נגד אמריקה. אפילו פלישות גדולות בנוסח הפלישות לעיראק ולאפגניסטן קשות יותר לביצוע. קשה יותר גם להפעיל אמצעים מן הסוג של רציחות פוליטיות והפיכות פנימיות שהופעלו נגד איינדה בצ'ילה,קסטרו בקובה ומוסאדק באיראן.

היחלשות ארצות הברית נובעת הן מהתרופפות אחיזתה בכלכלה העולמית והן מן השינוי ביחסי הכוחות העולמיים - התעצמותה של סין ונחישותה החדשה של רוסיה. בין הגורמים המחלישים את ההגמוניה האמריקאית יש למנות גם את התנועה הלאומית- מוסלמית. התנועות הלאומיות הערביות–מוסלמיות הן מן האויבים הגדולים ביותר של ההגמוניה האמריקאית האימפריאלית. גם בשעה שתנועות אלה נחלשות במידה רבה כאשר הן הופכות מחילוניות-לאומיות לדתיות-לאומיות, הן ממשיכות להיות כוח גדול ועויין לארה"ב.

ארה"ב אינה מפחדת מן הגרעין האיראני, אלא מהשפעת איראן על התנועות הלאומיות האנטי-אמריקאיות מטבען. אובמה יודע שכל הארצות הערביות ה"מתונות" אינן נהנות מתמיכת עמיהם, והן חשופות להשפעה זו.

המומחים בבית הלבן הבינו היטב שיש להתרחק ממורשת בוש; שיש לשנות, אם לא את המדיניות - לפחות את הסגנון; שיש להנהיג שינויים כאלה או אחרים אפילו על חשבונה של ישראל. אובמה מוכן לעשות שינויים קוסמטיים מסוימים. אך הוא אינו חולם על שינוי ביחסים "שאינם ניתנים לניתוץ". לדעתי, המירב שהוא מוכן לו הוא הורדת מאחזים ועצירה מסוימת של התפשטות ההתנחלויות. את המירב הזה, בעטיפת הסגנון המיוחד לו, יגיש אובמה כמתנה למדינות הערביות "המתונות", כדי להקל עליהן את הלחץ שמפעילות עליהן התנועות הלאומיות הערביות.

אובמה הוא האיש המתאים ביותר לכך. בענין זה ניתן להשוותו לצ'רצ'יל שאמר, שהוא לא עלה לשלטון כדי לחסל את האימפריה הבריטית. אף אובמה אינו רוצה לחסל את האימפריה האמריקאית, אלא לשמור עליה. גם הוא, ואין לטעות בכך, נשאר ראש האימפריאליזם האמריקאי.

כך שבסופו של דבר שני הנאומים, זה של אובמה וזה של נתניהו, היו הצגה של "כאילו". שניהם יודעים מי כאן הקובע. אובמה היה יכול לחסוך מעצמו את נאומו ולהודיע לממשלה, שאם ישראל לא תיסוג מכל השטחים הוא יפעיל אמצעים כאלה או אחרים. אך אובמה אינו מתכוון לנהוג כך, כיוון שישראל משמשת כעמדה חשובה במערך האסטרטגי של ארה"ב במזרח התיכון. ישנו תחום התמקחות צר למדי בין ישראל לארה"ב. נראה שעד כה תחום זה מוכר היטב לנתניהו. אולי אף יותר מאשר ליריביו.

ולמי מאתנו שתלו ותולים את תקוות השלום שלהם באובמה ובארצות הברית אני אומר בצער: ארה"ב אינה הפתרון, אלא הבעיה.