לכאורה די מוסכם היום במסגרות השונות בהן דנים בעתידו של השמאל בישראל, ש"השמאל החדש", אם נבנה אותו, צריך להיות פלורליסטי ומורכב מאנשים שבאים ממקומות שונים ומגוונים מבחינה חברתית ופוליטית. אם אנו מבקשים לקחת חלק בקידום פרויקט שמאלי המשנה מציאות, משנה יחסי כוח פוליטיים, עלינו להניח, שכוחות השינוי יורכבו גם מאנשים שעד עתה לא היו חלק ממחנה השמאל, שעד עכשיו השמאל לא הצליח לדבר אליהם או לצרף אותם. אם אנחנו רציניים בכוונתנו לבנות שמאל חדש ולא רק מפריחים סיסמאות יפות, עלינו לשאול: האם הפרופיל החברתי של "השמאל החדש" אמור להיות שונה או דומה לזה של "השמאל הישן", זה שפשיטת הרגל של חלק ממנו ומגבלותיו של החלק האחר הפכו לברורים ומובהקים בבחירות 2009?

חשוב לכן, לדעתי, לא רק לעסוק בביקורת פוליטית ורעיונית של מה שמכונה "השמאל הציוני" על סתירותיו, אלא להבחין בשורשים החברתיים של פשיטת הרגל של השמאל הישן כולו ובהתניות החברתיות שסוחבות איתן המפלגות, ההתארגנויות והפעילים בשמאל הישראלי הקיים. מהבחינה הזאת, בחינת ביקורתית נחוצה גם לשמאל הלא-ציוני בישראל, שלמרות עקביותו הפוליטית-רעיונית ופעילותו המרשימה לא הצליח להפוך לכוח משמעותי ברחוב היהודי.

במאמר משותף עם רג'א זעאתרה שפרסמנו לפני מספר חודשים הצבענו על נקודות מוצא פוליטיות, שלדעתנו אסור לחדש בהם מנקודת מבטה של חד"ש בכל מהלך של בניית שמאל חדש השואף לגדול ולשנות את יחסי הכוחות בישראל.(2) הפעם אני מבקש להתמקד באחד ההיבטים המרכזיים הדורשים התחדשות וחידושים, הן בחד"ש והן אצל השותפים האפשריים לבנייתו של השמאל חדש. כוונתי היא להרכב האנושי, ההרכב החברתי של השמאל. ברצוני להצביע על אוכלוסיות משמעותיות, שהיו אמורות להיות בשמאל מנקודת המבט של האינטרסים שלהן, ולא נמצאות בו. המשימה העיקרית של שמאל חדש השואף לצבור כוח ממשי כדי לשנות את יחסי הכוחות הפוליטיים ולחולל שינוי מדיני וחברתי עמוק היא לחבור אל האוכלוסיות האלה.

ניתוח המציאות החברתית שבה אנו רוצים לפעול מחייב לבחון את יחסי הדיכוי והניצול הקיימים בתוכה ולהצביע על הקבוצות, אשר האינטרסים והרגישויות שלהן מביאות אותם להתנגשות משמעותית עם המערכת השלטת. בעוד שלאוכלוסייה הפלסטינית בישראל – קבוצה חברתית מרכזית ביותר שרובה נתונה לדיכוי כפול מובהק – יש כבר מסגרות פוליטיות מייצגות רציניות ומתפקדות (וכאן בולטת תפקידה היסטורי של הקומוניסטים ושל חד"ש), לרוב הקבוצות המדוכאות האחרות חסר כיום ביטוי עצמי משמעותי בזירה הפוליטית הישראלית. פרויקט בניית שמאל חדש, שיהיה באמת חדש מבחינת הרכבו האנושי, מחייב הקמתן של התארגנויות פוליטיות העונות על הצרכים של כל אותם ציבורים, תוך התייחסות רצינית לצרכיהם והתמודדות מודעת גם עם הניגודים, החששות והרגישויות הקיימים בין הקבוצות השונות, שצמחו בתו מערכת חברתית בלתי-שוויונית ומפלה, כזו שדפוסי האי-שוויון המעצבים אותה הם בו-זמנית קפיטליסטים וקולוניאליים, מעמדיים ואתניים-תרבותיים.

אז מה לא היה לנו בשמאל הישן ומה עדיין אין כמעט בו? חוץ מפעילי שמאל ערבים רוב השמאל הישראלי הישן לא כלל עובדי כפיים במספר משמעותי, לא כלל תושבי שכונות מצוקה, לא כלל תושבי עיירות פיתוח, לא כלל כמעט יהודים ממוצא מזרחים, לא כלל מהגרים מברה"מ לשעבר, כמעט שלא כלל אנשים דתיים ומסורתיים. בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל השמאל הקיים חלש מאוד בקרב הבדואים, אחד המגזרים המוחלשים ביותר – והוא גם חלש למדי דווקא בשכונות המוסלמיות העניות ביותר בחלק מהיישובים. יש בקרב השמאל הישן ייצוג חשוב לנשים פעילות שתרומתן עצומה ולא תמיד זוכה להכרה הראויה – אך אחיזתו החברתית בקרב נשים בקבוצות המדוכאות והמנושלות נשארת חלשה מאוד.

ההרכב האנושי של ארגון פוליטי משפיע עליו מאוד, אף יותר מעמדותיו העקרוניות. במקרים מסוימים ההרכב האנושי מתבטא גם בקו הפוליטי ובעמדות הרשמיות, מטה אותם מעבר לעמדות המפורשות הנובעות מהעקרונות הרעיוניים המוצהרים. לעתים קרובות יותר הדבר מתבטא בסדר היום הממשי של תנועות השמאל – בסדרי עדיפויות יומיומיים, לעתים בלתי מודעים, בחלוקת משאבים, בהתכוונות הפוליטית והתקשורתית, בזיהוי של בעלי ברית פוטנציאליים, באופן שבו ניגשים לדיון במפה הפוליטית.

למשל, ברמה העקרונית אומרים שדיכוי המזרחים חשוב – אבל מגיעים אליו אחרון, בסוף התור; מכירים בהדרתה של קבוצת מהגרים – אבל לא פונים אליה בשפתה; מצהירים על נאמנות להגנת העניים ותושבי השכונות – אך מחפשים אוטומטית, בלי מחשבה נוספת, בני ברית פוליטיים, הדומים לפרופיל החברתי של השמאל הישן עצמו, כזה שבני שכונות יתקשו לזהות את עצמם בתוכו. כמעט תמיד זה גם מתבטא ברגישויות ובהיעדר רגישויות אל קהלי יעד מסוימים, ביכולת לדבר בקודים ובשפה מובנים, בבורות ביחס למצבן ורגשותיהן של אוכלוסיות שונות. היעדרן של אוכלוסיות משמעותיות בשמאל הופך את השמאל עצמו לעיוור לקבוצות המדוכאות, אטום למצוקתן ועילג, כיוון שאינו מדבר בשפתן.

לכן כל כך דחוף שיהיו בקרבנו, בעצם תהליך הבנייה של אלטרנטיבה פוליטית רצינית, לצד הפעילים הקיימים גם פועלי כפיים, יהודים מזרחים, אנשים דתיים ומסורתיים, תושבי עיירות עניות ותושבי שכונות מצוקה, דוברי רוסית ואנשים ממוצא קווקזי ואתיופים ונשים חד-הוריות. שמאל חדש שנבנה בלעדיהם וללא מחשבה ופעולה רצינית כדי לצרפם, לא יהיה חדש מבחינה אנושית ולא יחרוג ממאמץ לשקם את מה שכבר נכשל. שמאל שלא יהיה עממי, שלא יהיה באמת דו-לאומי ורב-עדתי – לא יצליח להיות שמאל במובן העמוק של המושג – גורם הנאבק לשינוי חברתי יסודי.

השמאל הציוני בישראל – זה שמקורו בתנועות הציניות-סוציאליסטיות – הקים את המדינה והיה במשך עשורים חלק ממערכת שלטונית מדירה, גזענית, אשר עוררה כנגדה תסיסה אדירה בקרב קבוצות חברתיות משמעותיות, קודם כל בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל וגם בקרב רוב היהודים המזרחים. השמאל הציוני הזה גם היה המכונן של הקפיטליזם הישראלי, קפיטליזם שהתפתח בקשרי גומלין הדוקים עם המדינה והתנועה הציונית (בחסותן), קפיטליזם שזינוקיו נבנו על זמינות קרקע עצומה בעקבות נישול המוני של הפלסטינים, על בסיס סיבסוד מדינתי רחב-היקף וניצול כוח העבודה ה"מנוחשל" של המזרחים והמוני העולים, שנווטו לתוך החברה הישראלית המתהווה ככוח עבודה מוחלש התלוי בחסדי המוסדות והאליטה המושחתת ששלטה בהן. הבורגנות הישראלית שצמחה מהתהליך הזה כבת-חסותה של המדינה הלכה וביססה לעצמה עצמאות פוליטית; ניתן להצביע על כמה נקודות מפנה בשנות השבעים והשמונים, בהן השתנו יחסי הגומלין בין אותה בורגנות לבין המדינה. בעקבות מפנים אלה איבד השמאל הציוני בהדרגה את תפקידו ככוח המוביל בפרויקט הקולוניזציה הציוני, בארגון מוסדות המדינה וכסרסור המוסדי שמספק את הקורבנות לקפיטליסטים הצומחים.

גם השמאל הליברלי-יוני, זה שצמח בשולי הממסד הרקוב של תנועת העבודה תוך ביקורת כלפיה ושבסופו של תהליך ארוך התכנס ברובו אל תוך מר"צ, לא ייצג מעולם את המנושלים והמדוכאים בארץ הזאת. יותר מכל הוא ייצג אג'נדה תרבותית מערבית-ליברלית, בעלת השלכות מעמדיות ברורות וסדר יום בורגני – למרות המחלצות הסוציאל-דמוקרטיות של כמה מחבריו. מלחמות התרבות מר"צ-ש"ס בשנות ה- 90 הן המחשה מובהקת לסדר היום הבעייתי ולהרכב האנושי של השמאל הליברלי-יוני. התמיכה בשלום עם הפלסטינים הוצגה על ידם כשאיפה להיפרדות מהם; העימות הבלתי פוסק עם ש"ס ועם הדתיים בכלל הפך למיפגן "מערביות חילונית" מתנשאת והצטרפות עתידית לאיחוד האירופאי היתה משאת נפשם.

אינני מתכוון לפסול קהלים – ממש לא. בשמאל החדש אנחנו רוצים וצריכים גם את שכבות הביניים החילוניות, האשכנזיות ברובן, אלה המורכבות מצאצאי הציונות הסוציאליסטית או הליברלית. אבל מכיוון שמבחינת מוצא אתני ותרבות הרכבן זהה ליהודים המעטים הפעילים כיום בשמאל העקבי הלא-ציוני, חשוב מאוד לא להסתפק בפנייה אליהן ולא להסתגר בתוך עולם הקודים שלהם, אלא לעשות מאמץ הרבה יותר קשה ומשמעותי להגיע אל עובדי הכפיים המזרחיים מעיירות הקיפוח והשכונות העממיות בערים הגדולות, לחלק נכבד ממעמד העובדים דובר הרוסית, ואל יתר השכבות והקבוצות העממיות שהזכרנו.

עם זאת, לא מספיק לומר שרוצים את כל הקהלים. כדי להביא לשינוי אנושי אמיתי עלינו להיות גם מודעים לניגודים ולסתירות שקיימים בתוך מעמד העובדים ובשכבות הביניים של החברה הישראלית ולהבין, שאימוץ גישות מסוימות יקרב חלק מהם – וירחיק קבוצות אחרות. לפעמים נצטרך לבחור בין אלה שלכאורה קרובים יותר במיקומם הפוליטי הנוכחי, אלה שמגדירים עצמם כיום שמאל ציוני וחילוני, לבין אלה שקרובים יותר לפרופיל החברתי העממי, שהיינו רוצים עבור השמאל החדש אבל אולי מצביעים כרגע למפלגות ימין. בעיני הבחירה מאוד ברורה: כדי ששמאל חדש יהיה חדש באמת הוא צריך להיות שמאל הרבה יותר עממי ונשי, מזרחי וערבי, רוסי ובוכרי, אתיופי, פועלי ודתי מהשמאל הנוכחי. כדי להפוך לאלטרנטיבה למציאות הקיימת מרכזו של השמאל החדש צריך להיות בפריפריות החברתיות.

איך עושים את זה?

קודם כל ומעל הכל באמצעות הדרך הקשה, הארוכה והמשמעותית ביותר של מעורבות במאבקים חברתיים ממשיים מלמטה. רק מאבקים קונקרטיים מאפשרים להתגבר על הסתירות האחרות, לגשר על זהויות קיימות, להתגבר על דעות קדומות, לבנות אמון החוצה את ההגדרות המפרידות וחומות החשד, שהם מאפיין מבנה של החברה הישראלית. אין תחליף למעורבות קרובה במאבקים על אינטרסים ועל ערכים של בני אדם – ואינטרסים וערכים אינם אלא שתי פנים של אותו דבר עצמו. השמאל החדש נבנה סביב מאבקים ממשיים על תנאי חיים, על זכויות, סביב מאבקים שבהם בהם לידי ביטוי כאביהם ומצוקותיהם וחששותיהם של בני אדם – יותר מאשר בכינוסים ובדיאלוגים, יותר מאשר בפעולות תקשורתיות ותדמיתיות. כאשר עלינו לבחור באיזה מאבק להשקיע את כוחותינו הדלים, מוטב להשקיע אותו במקום שבו יש מגע הדוק וישיר עם קבוצות עממיות, עם אנשים בשר ודם ולא במאבקים עקרוניים וצודקים נטולי שותפים עממיים. הכינוסים, הדיונים, התקשורת והתדמית חשובים, אבל רק כמהלכים משלימים למהלך הבסיסי היסודי – בניית השמאל מתוך מאבקים ממשיים בהשתתפותם של סוכני שינוי מודעים, מאבקים שבמהלכם משתנה התודעה של אלה הלוקחים בהם חלק.

יש גם שאלה תרבותית – והיא אינה שולית. אי אפשר לדחות אותה או להתעלם ממנה. לדיכוי המעמדי יש פן תרבותי וכל כוח שמנסה להיכנס ולמלא תפקיד במאבק המעמדי חייב למקם עצמו מבחינה תרבותית, להתייחס במלוא הרצינות לדיכוי התרבותי ולא כאל עוד תופעה שולית. וכאן יש לנו בעיה אמיתית: כוחות השמאל העקבי הקיימים – צעירים וזקנים, חדשים וישנים – הם יורשי תרבות השמאל הישן, תרבות מנוכרת לרוב הציבורים שאליהם אנחנו שואפים להגיע. לא רק שזו תרבות מנוכרת לרוב בני ובנות הארץ; היא גם ספוגה בדעות קדומות במסווה של "נאורות" חילונית, תרבות "מערבית" שאיננה נקייה מהתנשאות, מגזענות קולוניאליסטית. התרבות הזאת, האופפת אותנו, את רוב הפעילים היהודים ואף חלק מהפעילים הערבים בשמאל הקיים, לא רק מקשה על עובדי הכפיים, על תושבי השכונות, על רוב המגזרים המדוכאים בחברה הישראלית לראות בנו שותפים. הנטייה "המערבית" השלטת בקרבנו מקשה על הפעילים שלנו לכוון עצמם לעבר המשימה החיונית הזאת של בניית שמאל אחר, עממי יותר, מזרחי יותר, התואם תרבותית את הרכב השכבות העממיות בישראל.

בתרבות ובחיי היומיום של השכבות העממיות קיים גם מישור ערכי עמוק שעלינו לחבור אליו. ערכים של סולידריות, של מאבק בדיכוי ובעוול, של עזרה הדדית וחוש צדק מפעמים בתוך החברה הישראלית המגוונת, גם אם הם מתבטאים לעתים קרובות בדרכים שונות מאלה שהשמאל הפוליטי המאורגן נוהג לבטא אותם. עלינו לגלות את אותם ביטויים ולתקשר עם הציבור באמצעותם. חישבו על הערכים האנטי-קפיטליסטיים הקיימים בהוויה הדתית, גם היהודית וגם המוסלמית. אני לא עושה אידיאליזציה של הדת ואיני מתכוון בהכרח לממסדים הדתיים. אני מתכוון למשמעויות הלא רכושניות, הקהילתיות-סולידריות, הסביבתיות, של ההוויה הדתית עבור מאמינים רבים. אני מתכוון לסולידריות הקהילתית הלגיטימית והחשובה – שאיננה חייבת להיות בהכרח בסיס לשנאת האחר. ההכרה בכך מחייבת יחס אחר לגמרי מצד השמאל כלפי הדת וכלפי האנשים והמנהגים הדתיים. כאן דרוש שינוי יסודי גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים בשמאל. זיהוי של השמאל עם חילוניות גמורה הוא בעייתי ביותר. ואני לא מדבר רק על זיהוי ולא מציע פעולה לגניבת דעתם של אנשים דתיים לטובת השמאל – בשום פנים! אני מתכוון להכרה אמיתית בערכים המתקדמים הקיימים בדתות של העמים והעדות שלנו ולחבירה שלנו, בוני השמאל החדש, אל אותם ערכים. הערכים האלה לא קיימים כמובן רק בדת אלא גם בחיי היומיום, בתרבות העממית, במסורות שונות, בביטויים רבים, פשוטים ו"לא פוליטיים" שעלינו לזהות ולחבור אליהם.

כדאי תמיד לזכור, שרבים מאיתנו יכולים להרשות לעצמנו לדבר בשם האוניברסליות, בשמם של ערכים כלליים ונעלים, כיוון שיש לנו פריבילגיות יחסיות בתוך החברה בה אנחנו חיים. משהו בהקשר בו נולדנו, צמחנו או התפתחנו מאפשר לנו פנאי ויכולת לדבר על עקרונות כלליים ולפעול למען צדק כולל. אבל אם נתעלם מהאנשים הממשיים, חסרי הפריבילגיה הזאת, אם נתעלם מהמציאות הפרטיקולרית, הייחודית, של האנשים הנאבקים על קיומם שהם תמיד אנשים מסוימים, בעלי שם מסוים, חיתוך דיבור, מבטא ומוצא ותרבות מסוימים, אם חלילה נתעלם מהם ואם נעלים את הייחוד שלהם – עם כל הרצון הטוב והדיבורים הכלליים – נתפקד כמדכאים.

לעקרונות הכלליים, האוניברסליים, יש משמעות משחררת רק כאשר הם מאפשרים לנשים ואנשים ממשיים, לאלה הנתונות בדיכוי, לאלה הנושאים עמם זהויות כמדוכאים, לבטא עצמם קודם כל מתוך המקום הייחודי שלהם, מתוך הזהות שלהם, ובעקבות זאת – גם להשתלב יחד עם אנשים אחרים הבאים מתוך התנסות בצורות דיכוי אחרות. לכן שמאל חדש – כדי להיות גם שמאל וגם חדש – צריך ללכת אל השכבות המדוכאות של החברה הישראלית, להשתלב בהן ולחזק אותן בבואן לבטא את עצמן ולגלות אגב כך גם את עצמנו מחדש כשמאל-עממי, מחובר ולא מנותק. סביב המאבקים הממשיים של הקבוצות המדוכאות והמנוצלות וגם במאבקים התרבותיים והסמליים שלהן יכול להיבנות שמאל עממי חדש.

1.זוהי גרסה מעובדת של הרצאה שנתנה בכנס מרקס האחרון.
2.רג'א זעאתרה וחררדו לייבנר, "אבני היסוד החסרות בבניית שמאל חדש".