בעיני גדעון ספירו הוא ידיד ושותף נאמן שלנו במאבקנו לשלום, לחברה שוויונית ולחיסול חרפת הכיבוש. גדעון ספירו נמנה עם מקימי תנועת "יש גבול", ובדרכו היחודית תורם רבות למאבק נגד נחשולי הלאומנות, שהביאו עלינו את האסון של עימותים מדממים. הוא נמצא שנים רבות בחזית המאבק לכינון עתיד של שלום צודק בין ישראל ופלסטין, ולא שלום המבוסס על כידוני הכיבוש. הוא אחד מחלוצי המאבק לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני ובלט באומץ ליבו בעמידתו לימינו של ואנונו. משום כך כואב לקרוא את כתב האשמה שלו, המתבסס על ציטוטים מאוד מקוטעים, המטיח דברים קשים נגד מאיר וילנר והנהגת מק"י בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל ("סמרטוט אדום - היו זמנים", הגדה השמאלית, 23/7/2007).

אני מוצא לנכון להסב את תשומת ליבו של גדעון ספירו, כי בוויכוח שהתנהל באו"ם ובציבור בארץ בנושא של הקמת שתי מדינות, בלטה עמדתה העקבית של ברית המועצות, שחייבה הכרה בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים - הישראלי והפלסטיני. אני משוכנע שגדעון מודע לתוכן נאומו של אנדרי גרומיקו, שר החוץ של ברה"מ, שהוכיח כי לא ניתן להקים מדינה מאוחדת, ולכן יש להעדיף את הפתרון של שתי מדינות לשני העמים. עמדה זו של ברה"מ התקבלה בברכה על ידי רוב הציבור בישראל. וזאת בשעה שבריטניה היתה נחושה בדעתה להמשיך לשלוט בפלשתינה. לשם כך העמיקו הבריטים את השותפות עם עבדאלה מלך ירדן, עם פארוק מלך מצרים וקיבלו גם את תמיכתו של נשיא ארה"ב טרומן.

כשפרצה המלחמה ב-1948 ברה"מ והמדינות הסוציאליסטיות העריכו ואף קיוו, שמדינת ישראל שזה עתה קמה תנטוש את דרך השותפות עם האימפריאליזם ותאבק לכינון עצמאות לאומית אמיתית, המכירה גם בזכויותיהם של הפלסטינים לכינון מדינה עצמאית. זו הסיבה שבעטיה הגישו ברה"מ ועוד מדינות סוציאליסטיות עזרה לישראל. אולם למרבה הצער, כעבור זמן קצר התברר שההנהגה הציונית עלתה מהר על שרטון של המרת השירות לאימפריאליזם האנגלי בשירות לאימפריאליזם האמריקאי. התנהגות מחפירה זו של ישראל גרמה לשינוי ביחסה של ברה"מ לישראל.

מצער מאוד שממשלת ישראל התעלמה לחלוטין מהתפקיד המכריע שהיה לברה"מ בהצלת העם היהודי במלחמת העולם השנייה. התעלמות שבולטת גם כיום, כשבטקס זיכרון באושוויץ נציגי ממשלת ישראל התעלמו מהעובדה שחיילי הצבא האדום חרפו את נפשם כדי לשחרר את שארית הפליטה ממחנה ההשמדה.

כאשר אנחנו בוחנים את עמדתה של מק"י באותם ימים, אנו עדים שהמפלגה לא נטשה את הקו המחייב תמיכה בתנועה לאומית לשחרור לאומי, כי אם מאפיין אותה מאבק ללא פשרות לשחרור מעול זרים. מאחר שהתנועה הציונית העמידה עצמה לשירותם של אינטרסים אימפריאליסטיים לא פסקה ביקורתנו נגדה.

הביקורת הוגברה ביתר שאת לאור העובדה שהתנועה הציונית הכשילה כל מהלך שיביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצידה של מדינת ישראל. מק"י לא עברה לסדר היום כשמדינת ישראל עלתה על שרטון של מדיניות הפוגעת פגיעה קשה בפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. היא היתה הראשונה שהרימה את נס המאבק נגד כינון ממשל צבאי על ערים וכפרים ערביים. לצערי, גדעון ספירו התעלם מהתפקיד רב החשיבות שמילאה מק"י כמפלגה יחידה באותם ימים במאבק חסר הפשרות להגנת אזרחי מדינת ישראל הערבים מפני התנכלויות של הממסד השלטוני, ולא נטשה את הקו העקבי בדבר זכותו של העם הערבי הפלסטיני להגדרה עצמית ולכינון מדינה עצמאית לצידה של מדינת ישראל.

בנושא העלייה חשוב לדייק שמק"י היתה בעד זכות חופשית להגירה, תוך כדי התנגדות נמרצת ל"חוק השבות". מק"י היתה עקבית בהתנגדות לחוק השבות במתכונתו כי הוא נועד למנוע מפלסטינים לחזור ולחיות במולדתם. התנגדות זו של מק"י העמידה אותה במאבק חסר פשרות מול גילויי לאומנות, שהתפשטה כנגע סרטני בחברה הישראלית, לא רק בחוגי הימין, אלא גם מצאה לה משכן של כבוד במפלגות הפועלים הציוניות. הקו העקבי הזה של מק"י בנושא הלאומי מנחה אותה למעשה עד היום. וזאת לצד מאבקה במישור החברתי להביא לשינוי יסודי במבנה החברה הישראלית - מחברה קפיטאליסטית לחברה סוציאליסטית.

מק"י היתה בבידוד לנוכח היותה למעשה יחידה במאבקה נגד גילויי לאומנות, שאיפינו את התנועה הציונית וממשלת ישראל במסווה של כביבול פטריוטיות. כך היה לא רק ב-1948 אלא גם ב-1956 וגם ב-1967. היום מתחילות לצוץ עדויות על מידת הפרובקציות שנעש על ידי הממסד בישראל כדי ליצור אווירה של מלחמה. נאמנים עלי הדברים שכתב תום שגב במוסף ה"ארץ" מ-24.8.07 לפיהם יזם צה"ל פיצוץ סמוך לנירים בגבול הדרומי. בעטיו של הפיצוץ היו גם קורבנות. הכל היה כשר כדי להכשיר את הקרקע לטיעון שהיה זה מעשה טרור של פדאינים. וזאת כדי ליצור אווירה של מלחמה ערב מלחמת סיני. לא היה די במעשה הנאלח והפרובקטיבי - הידוע בשם פרשת לבון - שביצעו אנשי המוסד במצרים כדי ליצור אווירה של מלחמה. למרבה הצער, לאווירה המלחמתית נגרר הציבור בישראל, והיתה זו מק"י שעמדה יחידה בגבורה נגד המגמות המסוכנות שגררו בסופו של דבר אותנו למלחמה ולהעמקת שווא של שנאה בין העמים.

* * *

גדעון היקר, לאור כל מה שהתרחש כאן במשך כ-60 שנים, האם המלחמה ב-1948 הביאה לשחרור? תשובתי לא. היא בוודאי לא הביאה לעצמאות אמת. ומה שמכאיב שלאחי הערבים היא הביאה את הנכבה.

באותן שנים גורליות בלטו במנהיגותם האחראית מאיר וילנר ותופיק טובי, שעמדו בגבורה בכנסת ישראל מול נחשולי לאומנות, ששטפו כמעט את כל חלקי הבית. מק"י בהנהגת מאיר וילנר היתה המפלגה היחידה שיצאה חוצץ נגד מלחמת 1967. בזאת היא המשיכה את הקו לו היתה נאמנה מיום יסודה. קו שעמד גם במבחן במלחמת 1948. כשבעיצומה של המלחמה ב-1948 מק"י היתה היחידה שיצאה למאבק חסר פשרות נגד הרס של כפרים ערביים וגירוש התושבים שחיו בהם. אישית הייתי נוכח במקרים רבים כשקומוניסטים הצילו פלסטינים מהרג ומהתנכלויות של שוד.

לצערי, רבים הם המלעיזים נגד חברינו הערבים שכביכול לא תמכו במימוש היעד של הקמת שתי מדינות לשני עמים. אני מציין בגאווה את החברים תופיק טובי, אמיל חביבי, סלים אל קאסם, נדים מוסא, סליבה חאמיס, קאמל ראש ועוד שורה ארוכה של קומוניסטים, שלאורך כל הדרך לחמו למען הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, וזאת חרף איומי רצח ופסקי דין מוות. הם לא נרתעו ולחמו ליישום ההחלטה ההיסטורית של עצרת האו"ם ב-29.11.47 בדבר הקמת שתי מדינות לשני העמים. נדבך חשוב במאבק להנחלת הרעיון של שתי מדינות לשני העמים הונח בוועידה ההיסטורית של איחוד הקומוניסטים היהודים והערבים בוועידה בחיפה.

במרוצת השנים פעלנו ללא ליאות לגיוס כוחות נוספים לחיסול הכיבוש ובעד כינון שלום צודק. מאמצים אלו נשאו פרי בהפגנות ההמוניות בהן צעדו כתף אל כתף יהודים וערבים נגד המלחמה הנפשעת בלבנון.

גדעון היקר, מתוך הערכה רבה לפועלך רב השנים בחזית המאבק של שוחרי השלום, אני פונה אליך כי נטיל את כל יהבנו במימוש החובה להמשיך ולפעול לליכוד כל שוחרי השלום לחזית אחת במאבק לישראל אחרת. ישראל המשדרת שוויון לכל אזרחיה היהודים והערבים. ישראל המחליטה להיחלץ משרטון הכיבוש ולחזור לגבולות של ערב מלחמת יוני 1967, ומכירה במדינה פלסטינית עצמאית לצידה של מדינת ישראל. כל המאמצים חייבים להיות לאחדות מחנה השלום ולא ליצירת סדקים.