רעידת האדמה כבר הורגשה כמה זמן קודם: בעיתונות הופיעו ידיעות על תכונות לארגון מסע מחאה נרחב של הגולים הטיבטיים בהודו. אבל זה היה עדיין בירכתי העיתון, והנה ביום בהיר אחד - ב-14 למרס זה פרץ בבת אחת לכותרות העיתונים ומילא דפים רבים. התקוממות! קרבות רחוב בלהסה הבירה! זעקו העיתונים. נמסר על הפגנות, מחאות המוניות. על משטרה הלוחמת במתקוממים, ועל הרוגים רבים. ומתחת לכותרות הזועקות הופיעו גם תמונות זוועה של קרבות רחוב.

היה ברור לחלוטין כי כאן מתרחש מעשה דיכוי אכזרי במיוחד של סין כלפי האזרחים הטיבטיים. לא היה אפשר כלל לחשוב אחרת, כל מי שרק צייץ היה מן הסתם מוקע כמזדהה עם מדכאים חסרי רחמים, אטום לזכויות אדם ולדמוקרטיה. אך הנה עברו כמה ימים והסתננו ידיעות אחרות משדה המערכה: לא היה מסע דמים - מספר ההרוגים אינו מאות או אלפים אלא משהו (עד עכשיו לא ידוע המספר המדויק) בין עשרים לשמונים. אך נתגלה גם - למי שרק רצה לדעת – כי רוב הקורבנות הם בכלל אזרחים סיניים או הויי (סינים מוסלמים). וגם נודע שהמהומות הפכו למעשה לפוגרום נגד האוכלוסייה הסינית תוך קריאות גזעניות. הגיעו דברים לכדי כך שאף הדלאי לאמה הוקיע את "המחאה האלימה". וגם התברר שהמהומות אורגנו שהכול אורגן מחוץ לסין ע"י הגולים הטיבטים. אבל בינתיים התדמיות כבר נקבעו והתודעה המערבית כבר נכבשה ע"י אלפי מאמרים וראיונות טלביזיה על מסע הדמים נגד העם הטיבטי. בדעת הקהל של העולם המערבי הוכשרה הקרקע להחרמות המשחקים האולימפיים. הקנצלרית הגרמנית הכריזה שלא תשתתף בטכס הפתיחה בבייג'ינג ובכך הצליחה להקדים ולאגור נקודות על סרקוזי בתחרות ביניהם כפי שנמסר ברכלנות הבינלאומית. הגב' ננסי פלוסי יו"ר בית הנבחרים האמריקאי טסה להודו והבטיחה לגולים הטיבטים שם שהקונגרס האמריקאי יעמוד לצידם "כצוק איתן". בזה היא לא חידשה דבר. הקונגרס האמריקאי מאשר זה שנים מיליוני דולרים לגולים הטיבטיים להמשך פעולתם. זה אותו קונגרס שלא פחות נדיב כלפי ישראל ומאפשר בכך את המשך הכיבוש וגזילת אדמותיהם, וכמובן שהקונגרס מאשר את המלחמה בעירק, באפגניסטן ואת החזקת 154 בסיסים אמריקאים צבאיים בכל העולם – והכול כידוע למען החופש והדמוקרטיה.

עם התפזר הערפל של כלי התקשורת הממוסדים התברר גם כי אירועי טיבט אלה אורגנו ע"י האמריקאים ולדידם אלה לא יותר מחלק ממסע תעמולתי איליו נלווים גם בעלי בריתם האירופיים הצייתנים. המטרה היא הכפשה והפחדת הציבור בפני סין, בעיני דעת הקהל בעולם. הנה מסופר ב"הרלד טריביון" ב"הארץ" (10.4.08). בכתבה של פטריק פרנץ', מומחה לענייני טיבט ולא חשוד באהדה יתירה לסין, ש"כיום המאבק הבינלאומי למען טיבט, היוצא מוואשינגטון משפיע על דעת הקהל העולמית בעוצמה וביעילות"...

אין זה אומר שלא היו גם סיבות טובות ומוצדקות לכמה תביעות טיבטיות, הרי בכל מסע מסוג זה חייב להיות גרעין של אמת. יתר על כן יש לדעתי לתמוך בתביעות כגון מימוש והעמקה של האוטונומיה הטיבטית במסגרת המדינה הסינית, להקשיב לתביעות העם הטיבטי ולבוא לקראתו. על רגשות עזים של קיפוח הפליה אפשר להתגבר רק ע"י הקשבה לציבור ולא באמצעים כוחניים. אם השלטון הסיני מעוניין באזרחים טיבטיים נאמנים למדינה הסינית זו הדרך היחידה. הפגנות ומחאות הן אמצעי לגיטימי בהחלט להשגת התביעות כל עוד הן אינן מנוהלות ע"י וושינגטון ומנוצלות על ידה כחלק ממסע אנטי סיני. לצערי אפשר לציין בשלב זה שמסע ההכפשה האמריקאי הצליח בחלקים רבים של הציבור בעולם. מטרת מסע זה היא חלק במסע ההגמוניה הגלובאלי האמריקאי הבלתי מרוסן בו היא נתקלת בסין המתעצמת כמכשול מרכזי לשאיפותיה.

נבדוק עכשיו כמה מן הטענות וההאשמות שהופנו נגד סין.

אחת הטענות היא שטיבט עד היכנס הסינים לטיבט (1951) הייתה ארץ שאמנם לא היה בא אורח חיים מודרני אבל היו בה חיי רוח שלווים, אחדות בין אדם לטבע והרמוניה בין בני אדם. אחרים מודים שאמנם היה בה משטר פיאודאלי אבל למעשה היה זה רק משטר פטרנליסטי לטובת כל התושבים.

טענות אלה הן חסרות בסיס. לא אשתמש כאן בשפע העובדות המתועדות שמביא מיכאל פארנטי, אחד העיתונאים הפרוגרסיביים הידועים בארה"ב, תחת הכותרת "פיאודליזם ידידותי: המיתוס הטיבטי" באתר של "סוואנס" (7.7.2003). העובדות המובאות שם מעוררות חלחלה.

במקום זה אביא להלן דווקא עדות "ספרותית" של סופר בשם אלאי שכתב רומן שתורגם גם לעברית וקטעים ממנו מובאים מ"ספרים" "הארץ" מה-7.12.07. בכתבה של לידיה ארן על ספרו "פרגים אדומים" היא כותבת:

"טיבט נהנית זה שנים מפופולאריות רבה במערב, ומדי שנה מתפרסמים מאות ספרים ומאמרים על הדת והאמנות שלה: "פרגים אדומים", הרומן הראשון של סופר טיבטי הפורץ לזירה העולמית של הספרות היפה, מציג טיבט אחרת לגמרי". היא מספרת שבתחילה התקשה המחבר למצוא מו"ל, "מן הסתם משום שאינו מציג את הסינים בצורה מחמיאה". אך מיד עם צאתו לאור מספרת לנו המבקרת זכה הרומן לפרס הספרותי היוקרתי ביותר בסין. "פרגים אדומים" כותבת המבקרת" משלימה את הדימוי הרווח במערב "מתמונת השנגרי-לה ספוגת הרוחניות שפותחה במערב וטופחה בכוחותיהם המשותפים של חוגי הדלאי לאמה וציבור מעריציו הגדול". ובהמשך היא כותבת שבניגוד לרוב הספרים המציגים את טיבט שלפני הכיבוש הסיני כארץ סטטית ושלווה, הבוטחת במסורת הבודהיסטית שלה, ארץ של מדיטציה, חוכמה וחיוניות, המציאות בספרו של אלאי רוויה מתחים, חרדות וחשדות, מין סתמי ורדיפה בלתי-נלאית אחר התמודדויות-דמים. אלאי חושף את האי-שוויון הקיצוני, האלימות, היחס האכזרי לעבדים ולמשרתים, הענשתם השרירותית. גם במקרים הנדירים של קשרי חיבה בין האדון לעבד גוברים שיקולי התועלת על שיקולים אחרים. שלא כרוב הספרות הסטנדרטית על טיבט, אלאי מבליט את המקומי, הייחודי והשונה, כמו למשל היעדר הכבוד לבודהיזם מצד אנשי המקום. הסופר לועג לנזירים המקומיים הבורים והמושחתים. עם זאת מדגישה המבקרת אין לחשוד באלאי שהוא מושפע מהזלזול בטיבטים שמאפיין את התעמולה הסינית. כרבים מעמיתיו מקרב הטיבטים המשכילים הוא מותח ביקורת על הדבקות העיקשת בסדר הישן, וחותר תחת אמונות מושרשות מבלי שהדבר יפגום ביחסו החם לארצו האהובה.

ועוד מוסיפה המחברת: אף כי הדעה המקובלת קושרת את התפרקות הסדר הישן בטיבט לפלישה הסינית ב-1950, אלאי מראה שיריבויות פנימיות, תככים, ניהול כושל וסיאוב גבו את מחירם עוד לפני שהסדר הזה ניגף סופית מפני הצבא הסיני האדום.

עלילת הספר עוקבת אחרי משפחת מושל מקומי. דרכם לכוח ועושר רצופה מלחמות, מזימות, זיונים ובגידות, עד לתבוסה שהנחיל להם הצבא האדום הסיני ב-1950.

הבאתי קטע ארוך זה על מנת ל המחיש מה היו פניה של טיבט "לפני הכיבוש הסיני".

אתקשה להאמין שבני אדם שחיו במשטר כזה כפי שמתואר ע"י אלאי הצטערו כל כך להתפטר משלטון זה. לפי סיפור של הוושינגטון פוסט (23.7.99) אמנם רבים מאנשי טיבט ממשיכים לכבד ולהעריץ את הדלאי לאמה "אך מעט טיבטים היו מקדמים בברכה שיבה של המשפחות האריסטוקרטיות שברחו איתו ב-1959. חקלאים טיבטים רבים אין להם עניין להחזיר את האדמה שקיבלו בזמן הרפורמה האגרארית הסינית. גם עבדים לשעבר אינם רוצים את אדוניהם לשעבר לחזור לשלטון".

התעמולה האנטי סינית רוצה שנאמין שהסינים "כבשו" את טיבט ב-1950. זה ממש לא מדויק. נכון שיש דעות מנוגדות המסתמכות על מקורות שונים בשאלה האם לטיבט היה מעמד עצמאי או לא. אך בכל זאת אין למצוא אטלס מן הימים ההם ולפני זה בהם מופיעה טיבט כארץ עצמאית. רוב המקורות מכירים בכך שטיבט משך הדורות היתה תחת עליונות סין עם מידה גדולה או קטנה יותר של אוטונומיה. אריק מרגוליס סופר מוערך בענייני טיבט מספר כי ב-1913 כאשר סין היתה באנדרלמוסיה שלטונית הכריזה טיבט בעזרת האימפריה הבריטית על עצמאות (בריטניה גבלה אז עם טיבט – היא שלטה בהודו, ש"א).

סין קרועת המלחמה, מספר לנו מרגוליס, לא יכלה לעמוד על תביעתה לעליונות על טיבט עד לסוף מלחמת האזרחים בסין (1950) כאשר הצבא הסיני נכנס שוב לטיבט.

בואם של הצבא האדום לא היה יכול להיחשב כיבוש אפילו לפי קריטריונים אמריקאים. להלן אני מצטט מתוך ספרו הידוע של מלוין גולדסטיין "לביא השלג והדרקון" שיצא בהוצאת קליפורניה פרס ב-1997. על עטיפת הספר מופיעה המלצתו החמה של ריצ'רד הולברוק שהיה סגן שר החוץ האמריקאי למזרח אסיה. הוא ממליץ על הספר "לכל המעוניין כסיכום המדויק האחרון של המשבר בטיבט שנכתב ע"י מי שהקדיש את חייו לחקירת טיבט".

"כפיפותה הפוליטית של טיבט לסין" נאמר בספר, אושרה הלוך וחזור ע"י המערב משך המאה הראשונה של המאה העשרים ובמיוחד בשנים הקריטיות במשך ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, למרות רטוריקה נשגבה אודות חופש והגדרה עצמית, הדמוקרטיות קיימו מדיניות עקבית להיכנע לרגישויות סיניות, לקבל לאשר את העמדה הסינית הרשמית שטיבט היא אחת מן הטריטוריות של האומה הסינית".

מכל מקום עד היום לא שמעתי שמישהו מערער באופן רציני על מעמד סין בטיבט, ארצות העולם והאו"ם אינם מכירים בטיבט עצמאית, אפילו הדלאי לאמה אינו דורש זאת.

למהפכה הסינית היו שתי פנים: הפן המהפכני, האנטי פיאודלי-בורגני, ופן שני לאומי.

כצבא מהפכני הגיע הצבא האדום הסיני לטיבט כדי לחולל בה מהפכה חברתית כמו בשאר חלקי סין.

צריך להזכיר אולי כי בסין ישנם עד היום כ-54 עמים אחרים ומדברים בה כ-300 שפות וניבים. סין גם הגדירה עצמה כמדינה רב לאומית. הצבא האדום הגיע לטיבט כפי שהגיע לחבלים הלא סיניים האחרים. בסין יש כ-90% חאן-סינים והשאר עמים ועממים אחרים. חשבון פשוט יראה שהאוכלוסייה הלא סינית מונה כיום בערך 100 מיליון בני אדם שאינם סינים, בזמן המהפכה הסינית היו המספרים נמוכים יותר אבל ודאי ברור שהמהפכה הקיפה לא רק מיעוט טיבטי אלא גם עמים רבים אחרים והכוונה של ה"כיבוש" הייתה מהפכה חברתית בלי להתחשב בהרכב האתני.

* זהו חלק ראשון של המאמר. החלק השני יעסוק גם בשאלה האם סין של היום היא סוציאליסטית, ועל סין כמחסום להשפעה האמריקאית בעולם.

  גרסה להדפסה |   שלחו לחבריכם |   הוסיפו למועדפים