אחד המובנים מאליהם השגויים הוא שכל התנועות הפמיניסטיות משתייכות גם למשפחת התנועות ההומניסטיות. הבדותה הזו מקורה בבערות או בחוסר אומץ לב לומר את האמת. והבדותה הזו מזיקה, שכן היא מעניקה לנשים פמיניסטיות כוח של לגיטימציה לקידום ערכים שוביניסטים, כמו שירות נשים בצבא.

את הבדותה, כי כל התנועות הפמיניסטיות הן הומניסטיות, ניתן להפריך בקלות. כך, למשל, תנועה פמיניסטית רחבה באיטליה דווקא שיתפה פעולה עם הפשיזם וראתה בפשיזם כלי להגשמת הפמיניזם. היא העדיפה את המפלגה הפשיסטית על פני המפלגה השמרנית, למשל, כיוון שזו הצהירה על תמיכתה במתן זכות הצבעה לנשים, בעוד זו התנגדה לה. גם במקומות אחרים היו פמיניסטיות שראו בפשיזם כתנועה שתגשים את הפמיניזם. כך, למשל, באנגליה הפמיניסטית מרי אלן טענה, כי האיחוד הפשיסטי הבריטי הוא שיוביל להגשמת הפמיניזם.

דרך אגב, בניגוד גמור להצהרות אותם פשיסטים איטלקים, דווקא מובילי המהפכה הצרפתית התנגדו בעוונותיהם הגדולים לזכות הצבעה לנשים, שכן הם חששו מהשפעת הכמרים על הצבעת הנשים. חשש זה התגשם בבחירות המשמעותיות ב-1933 בספרד, שבו הנשים, שהושפעו מהכנסייה, העלו לשלטון את האנטי-רפובליקנים.

קווזי-פמיניזם אנטי-הומניסטי ניתן למצוא גם בפלגים בחמאס שקוראים לאפשר גם לנשים להיות מחבלות מתאבדות ולבצע זוועות נגד אזרחים, לרבות ילדים ונשים, בישראל.

אך הפמיניזם השוביניסטי אינו רק נחלת איטליה הפשיסטית או החמאס. למעשה, גם בישראל רווח פמיניזם שוביניסטי. אחד מפסקי הדין החשובים בעיצוב הפמיניזם המשפטי בישראל הוא פסק דין אליס מילר. אליס מילר עתרה לבג"ץ בתביעה שיתאפשר לה לצבוא צבא בקורס טייס, לאחר שהצבא חסם אותה אוטומטית מחמת מינה (אני נוקט במילה "מין", ולא מגדר, שכן הצבא והממסד אינם מכירים בהבדל שבין זהות מינית לזהות מגדרית). למעשה, בג"ץ החליט, כי לאישה יש זכות להיות טייסת בחיל האוויר הישראלי, שמפציץ ילדים ונשים בלבנון ובפלשתין ומטיל עליהם משטרי אימים (פסק הדין ניתן עוד לפני נסיגת הצבא הישראלית מקרקע לבנון). פסק הדין הזה מזכיר את הקריאה בחמאס לאפשר גם לנשים להיות מחבלות מתאבדות.

מעניין, שגם בארה"ב אחד מפסקי הדין החשובים בעיצוב הפמיניזם המשפטי עסק בזכותן של נשים להתקבל לבית ספר צבאי.

הפמיניזם השוביניסטי הלז איננו קורא לפמיניזציה של הסדר החברתי. חלף זאת, הוא פמיניזם של קבוצת לחץ נשית, לעתים קרובות מליאום או מגזע מסוימים. ההבדל המרכזי בין הפמיניזם של הסדר לבין הפמיניזם השוביניסטי הוא שהפמיניזם של הסדר שואף לסדר חברתי שמבטל את יחסי ההיררכיה המגדרית, גזעית, מעמדית וכו' ומשתית את היחסים האנושיים על עקרונות של שוויון, חירות, אחווה וכבוד האדם. לעומת זאת, הפמיניזם השוביניסטי רוצה לשחרר נשים או נשים מקבוצה מסוימת מעמדת הנחיתות ולהזניק אותן על עמדת העליונות. הפמיניזם השוביניסטי בישראל מניף את דגל שירות נשים ביחידות קרביות בצבא, וכל זאת אף על פי שמדובר בצבא דיכוי, שמדכא גם נשים וילדים, ובגוף שאחראי להפצת נשק לרבות לדיקטטורים ולמי שמצבעים בו מעשי אונס ורצח, ובגוף שאחראי במשך שנים לדיכוי נשים בשורותיו ולאלימות סימבולית גברית.

הפמיניזם השוביניסטי איננו מתמצה רק בצבאיות. הפמיניזם השוביניסטי הפסיאודו-ליברלי גם לוחם למען זכותן הגעתן של נשים לדרגות שתלטניות ונצלניות בשוק העבודה. הוא לוחם על זכותן של נשים להיות נוגסות-קפיטליסטיות. מדובר בתפקידים, שאינם יאים לא לגבר ולא לאישה.

חלף הפמיניזם השוביניסטי, יש לתמוך בפמיניזם הומניסטי-שמאלני, כזה שיוביל לפמניזציה של הסדר החברתי, לשוויון ולחירות לנשים, למיעוטים, למהגרי עבודה וכו', כלומר לצדק לגר ליתום ולאלמנה. בישראל, הפמיניזם ההומניסטי-שמאלני מוצא את ביטויו בתנועת "פרופיל חדש".

בין הפמיניזם ההומניסטי-שמאלני לבין הפמיניזם השוביניסטי קיים גם פמיניזם שהוא אמנם מורכב מאנשים ששותקים נוכח זוועות כלפי קבוצות אחרות, וחלקם אף תומך בהם, אך הוא אינו תומך בהן או שותק מכוח הפמיניזם. כזו היא, למשל, תנועת "קולך", שאני רואה בה כפמיניזם המשמעותי ביותר בישראל. קולך איננו קורא להפסקת העוולות נגד הפלשתינים, וחלק מראשותיו הן גם מתנחלות. יחד עם זאת, הוא גם נאבק בשוביניזם בחברה הדתית, בבתי הדין הרבניים ובמסורת, וזהו מאבק חשוב מאין כמותו. זהו מאבק ייחודי לתיקון מסורת שתשרוד ומאבק שבמידה בלתי מבוטלת נאלץ להמציא את עצמו. זהו מאבק שפירותיו, בין מבורכים ובין מובאשים, יעמדו למשך דורות.