על אובדן הערך הטרנסצנדנטי (1) של תרבות המזרח בימי הדמוקרטיה הטוטאליטרית. חלק א': הרברט מרקוזה ותורתו כבסיס לדיון פרטני
בספרו "האדם החד-ממדי", עוסק הרברט מרקוזה, מגדולי ההוגים במאה ה-20, בסוגייה שהעסיקה הוגים רבים מן האסכולה הניאו-מרקסיסטית במאה זו, ואינה מאותת על אובדן רלוונטיות גם עם שחר המאה ה-21. הסוגייה הנדונה - בעיית הניכור ואובדן העצמיות (והעצמאות) של האדם לטובת המיכון הטכנולוגי והממסד השליט, והחלפתן בקיום מרוחק ומנותק מהטבע האנושי, בלא יודעין מצד האדם. אולם טרם אעסוק בתורתו של מרקוזה לגופה (שמהווה בתורה את המסד לטיעוניי בחלק ב'), חשוב לעמוד על מקורותיה ההיסטוריים בתיאוריה הדטרמיניסטית של מרקס, עליה מרקוזה נשען ומבקש להתאים לתקופה הטכנולוגית. מרקס טען כי ההיסטוריה האנושית היא פרי מאבקים בין-מעמדיים, בין הכוחות המנצלים לכוחות המנוצלים לאורך הימים. לפי מרקס, התקיים מעין מחזור של מאבקים: התזה (היא המעמד השלט) התנגשה באנטיתזה (הכוחות המנוצלים) ואו אז נוצרה הסינתזה (המבנה הכלכלי-חברתי החדש). הוא גרס, כי דינה של החברה הקפיטליסטית (היא עצמה תוצר של השיטה הפאודלית) להתפורר תחת זעקת הפרולטריון - ואו אז תיווצר חברה צודקת ושוויונית - "ממלכת החירות".
אלא שמרקס חי בתקופה בה הקפיטליזם הומחש בגרסתו הכמעט-טהורה והדורסנית כלפי המעמדות נמוכים, כמיטב משנתו של אדם סמית', בעוד מרקוזה חי במאה ה-20 וחזה ב"עידונו" של הקפיטליזם. הוא הבין כי בתקופה זו נוצר מעין "עיקור" של היסוד המהפכני בקרב המעמדות הנמוכים בחברה - שזכו עכשיו, למראית עין בלבד, באפשרות להתקדם ולהתפתח במסגרת החברתית הקיימת.
עיקור זה של הכוחות השוללים את החברה הנוכחית ושילובם בהגשמת מטרותיה, הוא העומד ביסוד הגותו של מרקוזה, שהעניק לו את התואר - "חד-ממדיות". "דו-ממדיות" פירושה אותו מצב חברתי סטנדרטי שהתקיים בחברה האנושית כפי שהכירוה הגל ומרקס, ובו ניצבים הממסד מחד גיסא והביקורת כלפיו מאידך גיסא. החד-ממדיות היא אותו מצב שנוצר בעידן הקפיטליזם המודרני, בו קהו חושיו של האדם מכדי להגיע למצב של קונפליקט כלשהו עם החברה הנוכחית. האדם לא מחפש עוד "מחוץ למצב הקיים" עבור פתרונות לתחושת החסרון שלו בחופש של ממש ומימוש עצמי - המערכת העולמית התאימה את עצמה לכלל המעמדות כך שהיא מאפשרת היטמעות של המעמדות הנמוכים בחברה! בכך היא מתחסנת, לפי מרקוזה, מפני שינוי מבני כלשהו. עתה, נוצרה חברה שאין בה כל צוהר להתקדמות והתפתחות באשר היא סותמת את הגולל על אונו של החלק המרדני בחברה המאיים להציג אנטיתזה למצב הכללי. כדבריו של מרקוזה: "העובדה שבמשטר טכנולוגי זה כרוכה גם האחדה מבחינה מדינית ואינטלקטואלית עשויה להיות התפתחות מצערת (...)"2.
יתרה מזאת, דווקא אותה חירות מעוני ובערות של האדם המאפשרת לו, להלכה, לפרוץ את מסגרות המבנה החברתי ולהגיע למימוש אמיתי במסגרת חברה שוויונית, היא שמדכאת בו כל יצר מעשי לעשות כן: "במידה שהחירות ממחסור - עיקרה המוחשי של כל חירות שהיא - הופכת לאפשרות ממשית, מתרוקנות מתוכנן הקודם כל אותן חירויות, השייכות לשלב של פריון נמוך יותר". המערכת המודרנית עיקרה מתוכן את מוסדות הביקורת ע"י שעבודם לבעלי הון אינטרסנטיים, שמשתמשים באחיזתם באמצעי התקשורת כדי לאחד את החברה תחת כנפי הממסד. מתקיים מצב פרדוקסלי בו גם הביקורת הקשה ביותר על הממסד זוכה לביטוי במידה כזו, שהיא נהפכת ללא-רלוונטית עבור רוב החברה: "העובדה שאין מדכאים עמדה אנטי-ממסדית נוטלת ממנה את היסוד הביקורתי שהיא אמורה לייצג... הממד הביקורתי הממשי נעקר מן החברה ומן האדם וכך מוצא עצמו האדם בקיום 'חד ממדי'...".
התופעה המתוארת לעיל "זוכה" ע"פ רוב לכינוי "הטוטליטריות-הדמוקרטית", על-שום שהיא מציגה תמונת מצב טוטליטרית של החברות הדמוקרטיות המערביות המתקדמות. תפיסתנו מעוגנת - כך מרקוזה - בחשיבה "מוכתבת מלמעלה" המקיימת בהכרח תפיסות יסוד בורגניות, קפיטליסטיות ומנוכרות. למעשה, מרקוזה מציג מצב פרדוקסלי בו ככל שהחברה "דמוקרטית" יותר למראית עין, משמעותו של הדבר היא בהכרח ניכור מוגבר של האדם מטבעו, הטמעתו בחברה, ושכלול הדיכוי והכפייה הממסדית עליו. עניין זה מודגם היטב, למשל, בתחושת הסטודנטים כי האוניברסיטאות אינן אלא מכשיר דיכוי של הממסד ההופך אותם בהכרח לצרכני ידע פסיביים שתכליתם בחברה - השגת ציונים טובים ויישור-קו עם הערכים המוכתבים ממעלה.
"השאיבה פנימה" שמבצעת החברה במלוא עוצמתה על כל אקט מרדני באשר הוא, גוררת את היבלעות ניסיון הביקורתיות בתוך המבנה הרחב של הדמוקרטיה הליברלית שאינה אלא "טוטליטריזם בכלים סובלניים". המושגים חירות, חופש ומחאה איבדו בהכרח את משמעותן בעידן המודרני - הדעת כולה אינה אלא דעת קברניטי המדינה המוליכים אותה, הלכה למעשה, לכדי דריכה מלאת סיפוק מעושה (ושאינו מודע להיותו כזה) במקום. לא עוד התקדמות, התפתחות והתקרבות לשחרור אנושי, חסל סדר דיאלקטיקה הגליאנית או דטרמיניזם היסטורי שסופו המהולל ב"ממלכת החירות האנושית" כמשנת מרקס. בהינתן כל מרכיבי החברה תחת קורת גג סובלנית-כביכול של דמוקרטיה למראית עין, אין מקום לדו-ממדיות המורכבת מביקורתיות אנטי-ממסדית. האחרונה נבלעה כקרן אור בחור השחור של הציפית החברתית הדמוקרטית, שאינה אלא אותו "תיאום לא טרוריסטי כלכלי-טכני שפועל על-ידי מניפולציה של צרכים על-ידי אינטרסים משותפים".
טיעונו של מרקוזה בדבר אובדן הביקורתיות כלפי המבנה החברתי, שמהווה חלק קריטי במשנתו הוא שאבקש להרחיב כאן. יש במאמר זה אם תרצו, כדי להגדיל את יריעת הדיון המקורי לתחום בו מרקוזה נוגע אך בכלליות - ואשר מבחינתנו כישראלים בני דור "ההתעוררות הרוחנית" במערב מושך ומסקרן. המדובר באותו "עידן חדש" ובביקורת שהוא מציע כביכול על דרך המערב: בחלק ב' שלהלן אנסה להפריך את הטענה כאילו יש בביקורת זו ממש. בהתאם לטענת מרקוזה, אראה שבניגוד לעבר בו היה לתרבות המזרח הרחוק ייחוד בביקורת שהציעה על החברה המערבית הליברלית, הרי שעתה עברה מעין דה-קריטיקיזציה מהותית. משמע, נעקר ממנה היסוד הביקורתי שבה והיא הפכה לעוד חלק של הזרם המרכזי של החברה הגלובלית, באשר "הדרך השנייה" שהיא מציעה למול דרך המערב סורסה לטובת אימוץ ערכים ספציפיים - מעין סינקרטיזם תרבותי של המערב. כך מרקוזה: "'השינוי מרחיק-הלכת בכל הרגלי החשיבה שלנו' [...] מביא לידי התאמתם של רעיונות ויעדים לאלה שדורש המשטר הקיים, לכלילתם במשטר זה ולדחיית רעיונות ויעדים שאינם עולים עמו בקנה אחד. שלטונה של מציאות חד-ממדית מעין זו - אין פירושו שהמטריאליזם הוא השורר בכיפה ושהעיסוקים הרוחניים, המטפיזיים והבוהמיינים דועכים לאיטם. להפך, אנו עדים כיום לגילויים רבים של "הבה נתפלל בצוותא השבוע", של "אולי כדאי גם לנסות לפנות לאלוהים", של "צורות חיים" המוכתבות ע"י הזן-בודהיזם [...] אך צורות כאלו של מחאה וטרנסצנדציה - שוב אינן מנוגדות לו [למשטר] ואינן שוללניות במהותן. אפשר לראותן כצד הטקסי של הביהביוריזם המעשי, ביטולו הבלתי מזיק. הסטאטוס-קוו מעכל אותן ללא כל קושי, כחלק ממנת-אכלו הרגילה, המזינה".
המזרח לא מציג עוד דרך חיים שונה באמת, או ביקורת שאינה "מאושרת" ע"י הממסד, אלא מייצג חלק אינטגרלי לחלוטין במבנה החדש של החברה. ספרים מערביים על יוגה, גורואים "שעושים עלייה" לארה"ב החומרנית, ערבי מדיטציה מודרכת במרכז הקהילתי, תוכניות פילאטיס בטלוויזיה. "השלום מתחיל מבפנים" עבור בעלי בנק הפועלים, ממרום המקום ה-84 במדרג העושר הפרטי בעולם. הלוא זה עוד פלא מנפלאות הגלובליזציה הקואופרטיבית: הספות בסלון - תוצרת איקאה, העיצוב - ברוח הפנג שוואי...
- טרנסצנדנטי - שמעבר להכרה או לתודעה. במאמר זה נעשה השימוש במונח בהקשר כפול: ההקשר המזרחי, של "יציאה מתחומי ההכרה הפיזית", והמונח המרקוזיאני, הווה אומר, "ביקורת שאינה במסגרת הממסד".
- כל הציטוטים במאמר זה, אלא אם נאמר אחרת, לקוחים מתוך ספרו של מרקוזה, "האדם החד-ממדי".
לקריאת המשך המאמר הקישו כאן.
